הורו חכמים שלא להוסיף על שלושה עולים בימות החול, כדי שלא להטריח את הציבור ולבטלם ממלאכתם (רש"י מגילה כא, א). לפיכך, כאשר ישנם שני חתנים ישראלים שצריך לכבדם בעלייה לתורה, מבקשים מהכהן לוותר על עלייתו, ועדיף שאף יֵצא מבית הכנסת בעת שקוראים לראשון, ואזי יעלו שלושה עולים ישראלים ובכללם את שני החתנים. אבל אין מוסיפים עוד עולה, משום 'ביטול מלאכה' (פנה"ל חפצי קודש טו, ג; י, 12).
אין זו הוראה ייחודית לקריאת התורה, אלא כלל יסודי שהקפידו עליו חכמים, שלא להאריך את התפילה ולהטריח בכך את הציבור. לכן, אף שרצו חכמים לקבוע את ברכות בלעם לישראל בקריאת שמע, מפני שמופיעים בהן יסודות חשובים, נמנעו מלעשות כן "משום טורח צבור" (ברכות יב, ב; ירושלמי שם א, ה).
כיוצא בזה, אמרו חכמים שמן הראוי היה שיתפלל אדם בשבת ובחג תפילת שמונה עשרה, ויוסיף ברכה מיוחדת לשבת או לחג, אך קבעו שיתפלל בהם תפילת שבע בלבד, כדי לא להטריח את הציבור בתפילה ארוכה (ברכות כא, א; רשב"א א, קטו).
וכן הורו חכמים ששליח ציבור שטעה ולא אמר בחזרת הש"ץ 'יעלה ויבוא' בשחרית של ראש חודש אינו חוזר להתפלל שוב חזרת הש"ץ, משום 'טרחא דציבורא' (ברכות ל, ב; רש"י, בה"ג ורי"ף).
וכך היה מנהגו של רבי עקיבא, "כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור", שהיו רגילים להתחיל את חזרת הש"ץ לאחר שהרב סיים את תפילתו, וכדי שלא ימתינו לו היה מקצר (ברכות לא, א; רמב"ם תפילה ו, ב). לכן שליח הציבור צריך להקפיד שלא להאריך את תפילתו (שו"ת ר"י מיגאש קפ), ש"כל שהוא מאריך בתפלתו – לא טוב עשה, שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור" (שו"ת הרשב"א א, רטו; שו"ע או"ח נג, יא).
ואף הכהן הגדול, שהיה קורא בתורה ביום הכיפורים בבית המקדש, היה קורא מספר התורה את סדר העבודה שבחומש ויקרא, אולם את הפסוקים הקשורים ליום הכיפורים שבחומש במדבר היה אומר על פה, "לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור" (יומא ע, א). כדי שלא "יהיו מצפים ודוממים לכך" עד שיגללו את הספר למקום הקריאה (רש"י). או בלשון הרמב"ם (תפילה יב, כג): "שלא יטריח עליהם להיותן עומדין עד שיגלול ספר תורה".
כמו כן, אף שהורו חכמים להעלות כהן לעלייה הראשונה, אם הכהן עומד בתפילת עמידה, אין ממתינים לו אלא מעלים ישראל תחתיו משום 'טרחא דציבורא' (רשב"א א, קטו; שו"ע קלה, ה; מ"ב טז).
ואף שהתירו חכמים להוסיף על שבעת העולים בשבת, כאשר אין צורך בדבר נכון שלא להוסיף על העולים (מ"ב רפב, ה). ויש קהילות שנהגו בהן שלא להוסיף עולים על שבעה, "משום ביטול תורה וטורח ציבור" (שו"ת מהרי"ל החדשות כא), ויש אומרים שבכל אופן לא יוסיפו על עשרה עולים, מפני טורח הציבור (ראו פנה"ל חפצי קודש טו, ג, 3).[2]
[2]. "אסור להטריח את הצבור בכדי" (ספר הפרדס קעא). מסיבה זו אין מפטירים בספר תורה שני בקריאת קורבן מוסף של שבת מדי שבת (ספר האורה א, ע). כמו כן, כשעולה אדם לתורה, יעלה בדרך הקצרה ביותר "משום כבוד הציבור, שלא ימתינו עליו עד שיבוא" (לבוש או"ח קמא, ז).
מטעם 'טרחא דציבורא' יש שהתנגדו לעריכת 'מי שברך' עבור כל עולה (שאילת יעבץ א, סד). ובשערי אפרים (ד, כד) כתב ש"רצוי לקצר בזה משום כבוד התורה וטורח ציבור, אם לא שמגיע מחמת זה הנאה לקופה של צדקה, שאז מן הסתם הצבור מרוצים וכבוד התורה מתרבה, שעל ידה מתרומם מעשה הצדקה".
כיוצא בזה כתבו רש"י (מגילה כא, א), והמאירי (שם כא, ב), שהטעם שאין מוסיפים עולים לתורה בשבת במנחה, כדי לא להטריח את הציבור, "שהרי כל היום היו רגילים לדרוש" (הובא במחצית השקל קלה, א).
כיוצא בזה תיקנו חכמים (ברכות כא, א) לקצר את תפילת עמידה בשבת משום 'טורח ציבור'. ויש לשאול, איך נהגו להאריך בהוספת פרקים ב'פסוקי דזמרה' של שבת? וצריך לומר שלא רצו להטריח בתפילות שחובה לאומרן, אבל בדברי רשות, כמזמורים, אפשר להדר ולהוסיף. ועוד, שהם דברי תורה (פנה"ל שבת ה, 10). עם זאת כתב הרמב"ם בתשובה (בלאו רסא), שאף שיש הידור בהארכת התפילה, יש להיזהר שלא להוסיף תפילות לציבור, אלא "משתדלים להקל עליהם בכל פנים, ואין מוסיפים עליהם בטורח עבודת ה'".
כיוצא בזה כתב מהרי"ל (מנהגים הל' תפילה י), שהואיל ותפילת ערבית רשות ביסודה, לא תיקנו לה חזרת הש"ץ "מפני טורח הציבור". וכ"כ לחם חמודות (ברכות ד, ז, לב), ואליה רבה (רלז, ג).
כיוצא בזה כתב בשו"ת בנימין זאב קסח, שאין לש"ץ להמתין עד שהרב יסיים תפילתו, משום טורח הציבור. וכ"כ רמ"א או"ח קכד, ג. אולם נוהגים להמתין, וכפי הנראה מפני שנהגו שכל בני הציבור היו לעיתים חזנים, וחלקם היו מקצרים מאוד, וכדי לקבוע קצב אחיד נהגו להמתין לרב, שאף הוא מצידו התפלל בקצב אחיד. ובפלא יועץ (ערך צבור) כתב: "מוטב לאדם שיתפלל בביתו ולא יטריח על הציבור". ועי' שלמי צבור (למהרי"י אלגאזי) קונטרס טורח וכבוד צבור, ושו"ת נשמת כל חי (ח) ומכתב לחזקיהו (או"ח ט), אם איסור 'טרחא דציבורא' מהתורה או מדברי חכמים.