כדי לקיים את מצוות הקידוש, צריך המקדש או אחד מהשומעים לשתות ‘מלא לוגמיו’ יין (כמבואר לעיל ה), ושאר השומעים יוצאים בזה ידי חובת הקידוש אף שלא שתו בעצמם מן היין. ומצווה מן המובחר שכל אחד מן השומעים ישתה מן היין של הקידוש (שו”ע רעא, יד).
אלא שלכתחילה צריך לשים לב שלא למזוג מכוס היין ששתה בה המקדש לשאר הכוסיות, מפני שכבר למדנו (לעיל ו) שיין ששתו ממנו נקרא פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. אמנם כל עוד בני המשפחה שותים מכוס הקידוש עצמה, אין הם נחשבים שותים יין פגום, מפני ששתיית כולם נחשבת כשתייה אחת רצופה, ורק כאשר מוזגים את היין מכוס הקידוש לכוס אחרת הוא נחשב פגום (שעה”צ רעא, פט; מ”ב קפב, כד).
כאשר רוצים למזוג מכוס הקידוש לכוסות של שאר המסובים, צריך להוסיף תחילה יין מהבקבוק לכוס, ועל ידי כך היין שבכוס נקרא מתוקן ואפשר למזוג ממנו לשאר המסובים (שו”ע קפב, ו; מ”ב רעא, פב, שעה”צ פט). ויש נוהגים שהמקדש מוזג לעצמו מכוס הקידוש לכוס אחרת כשיעור ‘מלא לוגמיו’ (לעיל ה), וממנה הוא שותה את היין, וכך הכוס של הקידוש נשארת בלא פגם, וממנה הוא מוזג לכוסות של שאר השומעים. בדרך כלל צריכים להוסיף יין לכוס הקידוש, כדי שיספיק לכל השומעים.
עוד דרך טובה ישנה: למזוג לפני הקידוש יין לכוסות של כל המסובים, ואחרי שישמעו את הקידוש ישתו מהיין שלפניהם. כשנוהגים כך, אין צורך שהמקדש ימזוג להם יין מכוסו, מפני שהיין שהיה מונח לפניהם בעת הקידוש נחשב כיין של קידוש. שתי מעלות לדרך זו: א) מקצרים את משך ההפסקה שבין הברכה לשתייה. ב) אין שמץ של פגם ביין. דרך זו טובה במיוחד כאשר מספר השומעים גדול, וכן כאשר ישנם אורחים שאולי לא ירגישו בנוח לשתות מיין שנמזג מהכוס שהמקדש שתה ממנה (שו”ע רעא, טז-יז; מ”ב פג. וכיוון שאין להם ‘רביעית’ בכוס, ישתו אחר המקדש, שש”כ מח, הערה עד).
גם כאשר שומעי הקידוש אינם שותים מהיין, עליהם לשתוק עד שהמקדש ישתה ‘מלא לוגמיו’. בדיעבד, אם דיברו לפני ששתה ‘מלא לוגמיו’, יצאו ידי חובתם (שש”כ מח, ו). אם הם רוצים לשתות מהיין, עליהם לשתוק עד שישתו מהיין.[10]
