ארכיון הקטגוריה: ח – מנהגי שלושת השבועות

א – ימי בין המצרים

שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, למשל, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט).

כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חכמים לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שאחר תשעה באב הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, עפ"י פסיקתא).

ואף שחכמים לא תקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות, ונמנעים מלברך בהם 'שהחיינו'.[1]

יש מנהגי אבלות שנהגו במקצת הקהילות. יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר יוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד. וכן לגבי נישואין, נהגו יוצאי אשכנז ותימן ורוב יוצאי ספרד, שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות, ושאר יוצאי ספרד מקילים בזה, ורק מראש חודש אב אין עורכים נישואין (להלן הלכה ט).

בהלכות הבאות נברר בהרחבה את מנהגי שלושת השבועות, תשעת הימים ושבוע שחל בו תשעה באב.


[1]. אף שהצום מתחיל מעלות השחר, מנהגי האבלות של שלושת השבועות מתחילים כבר מליל י"ז בתמוז, שכן למדנו לעיל שמתחילה הצום היה צריך להתחיל בלילה, ומה שצמים מעלות השחר הוא מפני שכיום אין גזירות והצום תלוי ברצון ישראל, ורצו ישראל לצום מעלות השחר, אבל שלושת השבועות מתחילים מליל י"ז. כ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל א, כד, עפ"י הרמב"ן. ואמנם באג"מ או"ח א, קסח, היקל בזה לעניין נישואין, וכן בח"ד קיב, ב, היקל לצורך גדול להסתפר בליל י"ז. אולם בציץ אליעזר י, כו, חלק עליו, שאפילו נישואין שהם מצווה אין לערוך מליל י"ז בתמוז, שכבר התחילו שלושת השבועות. וכך נראה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ב – ריקודים ומחולות וכלי זמר

כתבו האחרונים, שאסור לערוך ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ועד תשעה באב (מ"א תקנא, י). ובכלל זה אסרו בימים אלו נגינה ושמיעת כלי זמר. לפיכך אסור לקיים בשלושת השבועות חוגי הרקדה, קונצרטים וערבי שירה, וכן אסור להשתתף בהם. חוג אירובי שעיקרו לצורך התעמלות אפשר לקיים עד ראש חודש אב, אבל ישתדלו להחליש את המוזיקה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך התעמלות ולא לשמחה.

מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן לצורך פרנסתו במסיבות של גויים עד סוף חודש תמוז, ואף שהוא מנגן שם ניגוני שמחה, אין הוא שמח כל כך מפני שהוא טרוד בעבודתו, אבל מראש חודש אב ואילך לא ינגן (באו"ה תקנא, ב).

וכיוון שאיסור הנגינה הוא מפני השמחה שבנגינה, ממילא מותר למורים לנגינה להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, מפני שאין בלימוד נגינה שמחה לא למורים ולא לתלמידים. ומנגד אם יפסיקו יגרם הפסד למורים, וגם התלמידים יזדקקו אח"כ למאמץ נוסף לחזור למסלול הלימודים, ואולי יצטרכו עקב כך שיעורים נוספים. וטוב שילמדו בשלושת השבועות ניגונים עצובים (ציץ אליעזר טז, יט). ואם ממילא המורים והתלמידים רגילים לעשות הפסקה ברצף לימודיהם, אם אפשר, טוב שיעשו את ההפסקה בשלושת השבועות.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ג – נגינה ושירה בסעודות מצווה

מותר לשיר שירי שמחה בסעודות מצווה, למשל בסעודת ברית מילה, פדיון הבן ושבע ברכות. וכן מותר לקיים שמחת בר מצווה ובת מצווה, ובלבד שתיערך ביום שהגיעו למצוות.

נחלקו הפוסקים לגבי מקום שרגילים להזמין נגנים לסעודת מצווה, האם גם בשלושת השבועות מותר להזמין נגנים. יש אומרים שהואיל והנגינה לצורך מצווה מותר, ויש אוסרים. למעשה, הרוצה להקל רשאי, ובתנאי שכך המנהג בכל השנה.

לפיכך, במקום שרגילים תמיד להזמין תזמורת לשמחת בר או בת מצווה, מותר להזמין תזמורת. אלא שאם ישנם שמזמינים שני נגנים ויש שמזמינים שלושה נגנים, בשלושת השבועות נכון להזמין שני נגנים. וכן הדין בכל שמחות של מצווה, שהולכים לפי המנהג בכל השנה.

ומשהגיע חודש אב אין להזמין תזמורת לשום שמחה, וכן אין להשמיע ממכשיר אלקטרוני שירי שמחה. ורק את השירים הנוגעים לשמחת המצווה מותר לשיר בפה. ואף מותר לרקוד מעט במעגל, כפי שנוהגים רבים לרקוד בשמחת ברית מילה.[2]

חתנים מקהילות שנוהגות לערוך חתונות עד סוף חודש תמוז, רשאים להזמין לחתונתם תזמורת רגילה, שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי זמר. ואף מי שנוהג שלא להתחתן בימים אלו יכול להשתתף ולרקוד בשמחתם, שזוהי שמחה של מצווה.


[2]. בכה"ח תקנא, מ, הובאה מחלוקת האחרונים לגבי נגינה בשמחת מצווה. ובהלכות חגים כה, ו, מחמיר, ובתורת המועדים ה, ד, הביא כמה אחרונים להקל. ועי' בפס"ת תקנא, יג, שלאחר ר"ח אין להקל. לגבי ספירת העומר ג, ט, כתבתי שכאשר קשה לקיים את בר המצווה ביום ההגעה למצוות, אפשר לקיים את בר המצווה ביום סמוך ויחזקו את שמחת המצווה על ידי סיום של בר המצווה, ובדיעבד על ידי סיום של מישהו אחר, ועל ידי כך יהיה מותר גם לנגן. ובשלושת השבועות שהצער יותר קשה, רק בשעת הדחק אפשר להקל בזה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ד – שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי ביתי

יש אומרים שכמו שאסור לשמוע כלי זמר בהופעה חיה בשלושת השבועות, כך אסור לשומעם דרך מכשירי חשמל ביתיים, ורק שמיעת שירים בלא ליווי של כלי זמר מותר בספירת העומר ובשלושת השבועות. וכן הורו כמה מגדולי הפוסקים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש מי שאסר אפילו שמיעת שירים בלא ליווי תזמורתי באותם ימים (ציץ אליעזר טו, לג).

אולם יש שהקילו לשמוע בימים אלו כלי זמר דרך מכשירים חשמליים, מפני שמה שאסרו האחרונים הוא דווקא שמיעת הופעה חיה של נגנים, שיש בה חגיגיות, אבל בשמיעת כלי זמר דרך מכשירים חשמליים אין כל כך חגיגיות. ואמנם, כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, היתה שמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכל רגילים לשמוע בכל עת מוזיקה על ידי מכשירים חשמליים, אין בזה כל כך שמחה, וממילא אין איסור לשומעם בשלושת השבועות.

ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי זמר, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וכן שמעתי מאבי מורי, שלא רק שמותר להשמיע שירים עצובים על החורבן בליווי כלי זמר דרך הרדיו בתשעת הימים אלא שיש בזה מעלה, שעל ידי כך הלבבות מתעוררים יותר להתאבל על החורבן.[3]


[3]. בין האוסרים לשמוע כלי נגינה מרדיו הם: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לחומרא לאסור שמיעת כלי זמר בזמן הזה. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה, אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר ל'ערוץ שבע' כדי שלא לבטל את הפינות התורניות). ובציץ אליעזר טו, לג, ופס"ת תקנא, יג, אסרו בימים אלו אף שמיעת שיר מהרדיו בלא כלי זמר. אולם סברות המקילים חזקות. ובמיוחד שמנהג איסור שמיעת כלי זמר ומחולות בימים אלו נזכר לראשונה באחרונים, ואין על כך תקנה קדומה. כיוצא בזה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת מוזיקה ממכשיר אלקטרוני אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ע"כ. אלא הדין תלוי בשמחה שבדבר. וכן אפשר ללמוד ממה שהתירו האחרונים ללמוד נגינה בימים אלו, מפני שאין בזה שמחה, הרי שהכל תלוי בשמחה. ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה או עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, כשעוסק באיסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר… אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". לפי זה נראה שעיקר האיסור לשמוע כלי זמר הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים, אינם אסורים. ויש שלא עמדו על החילוק בין שירים שמחים לעצובים, ומקפידים שלא לשמוע ולהשמיע כלי זמר בשלושת השבועות וספירת העומר, ומנגד, משמיעים שירים שמחים מפי זמרים בלא ליווי כלי נגינה. וטעות בידם, שיותר צריך להחמיר שלא להשמיע שירים שמחים אפילו בלא ליווי כלי נגינה, ואילו בשירים עצובים אפילו עם ליווי כלי נגינה אפשר לסמוך על המקילים. וכן נהג 'ערוץ שבע' להשמיע בשלושת השבועות שירים רגילים שאין בהם שמחה, ובתשעת הימים השמיע שירים עצובים שמזכירים למאזינים את האבל על חורבן בית המקדש. ע"ע בתחומין יג, מאמר הרב שמואל דוד. ועי' לעיל ג, י.

גם לפי המחמירים, השומע תוכנית מלל ובין קטעי המלל ישנם קטעי נגינה, אינו חייב לכבות את הרדיו, והמדקדקים מכבים את הרדיו בעת קטעי הנגינה (הל' חגים כה, ט).

נראה, שגם לפי המחמירים, ביום שישי אחר חצות ובמוצאי שבת, אפשר לנהוג כדעת המקילים, מפני שקדושת השבת ושמחתה חופפת על זמנים אלו, שאין אומרים תחנון בערב שבת, ולובשים בגדי שבת במוצאי שבת.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ה – הלכה למעשה

נראה למעשה כדעה המקילה, ויש לחלק את השירים לשלושה חלקים: האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן.

מתחילת שלושת השבועות, יש להימנע משמיעת החלק הראשון, והוא שירי שמחה. מראש חודש אב, יש להימנע גם משמיעת החלק השני האמצעי, ורק את החלק השלישי הכולל שירים עצובים מותר לשמוע. עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה. לכן גם שירים שמותר לשמוע בשלושת השבועות, אסור לשמוע בקול רם.

עוד נראה, שאסור להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, הקונצרט הוא אירוע חגיגי ומשמח. אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים, ואפילו בתשעת הימים (עפ"י שבת קנא, א).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ו – טיולים, בילוי בבריכת שחייה, נופש בבית מלון

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ורחצה בים או בריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שרק מראש חודש אב הורו חכמים שצריך למעט בשמחה, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון מקיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך, מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז. ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים (ראו להלן בהלכה כא).[4]


[4]. כתב ביסוד ושורש העבודה, שראוי להימנע מלהתענג בבין המצרים. ור' חיים פלאג'י (בס' משא חיים) כתב, שעשו תקנה במקומו שלא יטיילו בפרדסים ועל שפת הים והנהר בימי בין המצרים (הובא בשדי חמד מערכת בין המצרים א, י). אמנם שאר האחרונים לא כתבו זאת, ורק בספרי דורנו הזכירו חומרה זו (עם כלביא עמ' 170; נטעי גבריאל כג, ג, בשם י"א; מקראי קודש הררי ה, א). ונראה שזה מנהג חסידות, ועל כן לא הובא ברוב ספרי האחרונים. והעיקר להלכה, שרק בתשעת הימים צריך למעט בדברים מהנים ומענגים שמביאים לשמחה. וכפי שמצינו לעניין אכילת בשר ויין ומשא ומתן של שמחה, שאיסורם מתחיל מר"ח אב. וכן אין לאסור טיולים מצד הסכנה, שהרי עצם הזהירות מסכנה היא מצווה מהתורה, והזהירות בימים אלו היא רק למשנה זהירות, אבל אין בה קביעת כללי זהירות אחרים.

וכן הדין לעניין רחצה בים ובנהר, שיש בהם דמיון לטיול הן מצד ההנאה והן מצד הסכנה. ואמנם יש מי שהחמיר בזה (מקור חיים לחו"י תקנא, ד). אבל רבים התירו, וכן מצינו בתרומת הדשן ק"נ, שהיו נוהגים לרחוץ בנהרות בתשעת הימים ולא מיחו בידם. ובשולחן גבוה סו"ס תקנא כתב, שהמנהג בסלוניקי לשחות בים אפילו בערב תשעה באב. וכ"כ ביחו"ד א, לח, שמותר לשחות בבריכה ובים אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף שמצד ההוראה למעט בשמחה נראה להחמיר בתשעת הימים ברחצה של תענוג, מ"מ אפשר ללמוד בק"ו לגבי שלושת השבועות שמותר לרחוץ בבריכה ובים ולטייל.

ואמנם טיול שיש בו משתתפים רבים וכן מחנה קיץ, לכתחילה עדיף שלא לקיים בשלושת השבועות, כי יש בו שמחה יתירה, והוא קצת דומה לריקודים ומחולות. אבל בדיעבד כשקשה מאוד לקיימו בתאריך אחר, מותר לקיימו עד ר"ח, ואינו דומה לריקודים ומחולות שעניינם העיקרי שמחה, ואילו הטיול מגמתו להכיר מקום חדש וליהנות מהצוותא. והיה ראוי לשנות את תוכנית הלימודים השנתית, ולקיים בשלושת השבועות לימודים, וממילא פחות יטיילו וירחצו באותם הימים. אולם כיום שזה זמן הקייטנות או החופשה השנתית, אין להחמיר יותר מהדין, ואין לאסור טיולים ושחייה עד ר"ח אב.

לעניין שחייה יומית בבריכה שאינה נחשבת כבילוי אלא כחלק מאורח חיים בריא, ראו בהמשך הלכה כא, שלמנהג ספרדים טוב להחמיר בשבוע שחל בו תשעה באב, ולמנהג אשכנזים מר"ח אב. (ועי' ברב פעלים ח"ד כט, שכתב שמי שהתחיל ללמוד שחייה לפני בין המצרים, אף שראוי להחמיר בתשעת הימים, אין למחות ביד המיקל להמשיך ללמוד בתשעת הימים ובשבוע שחל בו. ובשם החזו"א כתבו שלצורך בריאות מותר לרחוץ בתשעת הימים, ונכון להמליץ להמשיך לקיים את לימוד השחייה בתשעת הימים ולהפסיק בשבוע שחל בו).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ז – שהחיינו בשלושת השבועות

היו מגדולי הראשונים שלא אכלו פרי חדש ולא קנו בגד חדש בשלושת השבועות, כדי שלא לברך עליהם 'שהחיינו', שאמרו, איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות (ספר חסידים תת"מ). ואמנם היו מגדולי הפוסקים שסברו שאין צריך להיזהר בזה (ט"ז, גר"א), אולם במשך הדורות נתפשט המנהג להחמיר שלא לברך 'שהחיינו' בימי בין המצרים. לפיכך נזהרים שלא לאכול פרי חדש שצריך לברך עליו 'שהחיינו', ואין קונים בגד חדש שמברכים עליו 'שהחיינו'.

אבל דברים שאין מברכים עליהם 'שהחיינו', מותר לקנות עד סוף חודש תמוז. למשל, מותר לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. וכן מותר לנוהגים שלא לברך 'שהחיינו' על נעליים לקנותם (שו"ע ורמ"א או"ח רכג, ו; עי' פנה"ל ברכות יז, 4). וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים בו ברכתו 'הטוב והמטיב'. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שברכתו 'שהחיינו' (שו"ע רכג, ה; פנה"ל ברכות יז, ג).

וכן מותר לקנות בגד חשוב שצריך תיקון כדי ללובשו אחר תשעה באב, שהואיל ובעת הקנייה אי אפשר ללובשו, ממילא אין מברכים עליו בשעת הקנייה 'שהחיינו' (מ"ב רכג, יז). ולנוהגים לברך 'שהחיינו' בעת לבישת הבגד (וכך המנהג הרווח), מותר לקנות גם בגד שאינו צריך תיקון בשלושת השבועות עד סוף חודש תמוז, ובתנאי שילבשוהו אחר תשעה באב ואז יברכו עליו 'שהחיינו'. ומשנכנס אב ממעטים במשא ומתן, וממילא אף כשאין מברכים על הקנייה 'שהחיינו', יש להימנע ממנה (ועי' בהלכה יח).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ח – באיזה מקרים מותר לברך 'שהחיינו'

מי שהזדמנה לידו מצווה שמברכים עליה 'שהחיינו', כגון ברית-מילה או פדיון-בן, יברך 'שהחיינו', מפני שלא הוא קבע את מועד הברכה אלא מן השמים זימנו לידו מצווה כזו שמברכים עליה 'שהחיינו' בימי בין המצרים (שו"ע תקנא, יז).

וכן הרואה את חברו החביב אחר שעברו שלושים יום שלא ראהו ושמח לקראתו, יברך 'שהחיינו', שאם לא יברך – יפסיד את הברכה. וכן מי שנולדה לו בת, כאשר יראנה בפעם הראשונה יברך 'שהחיינו', שאם לא יברך – יפסיד את הברכה (עפ"י שו"ע רכה, א, מ"ב רכג, ב).

בשבתות שבימי בין המצרים, לדעת רוב הפוסקים מותר לברך 'שהחיינו'. ואף שמקצת הפוסקים החמירו בזה (עפ"י האר"י), להלכה אפשר להקל ולברך 'שהחיינו' על פרי חדש אפילו בשבת חזון. לפיכך, מי שנזדמן לידו פרי חדש בימות החול, ידחה את אכילתו לשבת ויברך עליו 'שהחיינו'. ואם אין לו אפשרות לדחות את אכילתו, כגון שאין לו מקרר ויש חשש שהפרי ירקב עד שבת, יאכל אותו מיד ויברך 'שהחיינו' (רמ"א תקנא, יז, מ"ב תקנא, צח). וכן על בגד חדש, בשבתות שעד סוף חודש תמוז, אפשר לברך 'שהחיינו'. אבל בשבת שאחר ראש חודש אב, יש להחמיר שלא ללבוש בגד חדש, הן מפני שהוא משמח יותר והן מפני שאפשר לדחות את לבישתו לאחר תשעת הימים (מ"ב תקנא, צח).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

ט – נישואין ואירוסין

נהגו ברוב קהילות ישראל, שלא לישא אשה בשלושת השבועות. ואף שמעיקר הדין איסור נשיאת אשה בימי האבלות על החורבן חל רק על נישואי רשות, היינו על מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה בבן ובת, אבל מי שעדיין לא קיים את המצווה, היה רשאי לישא אשה אפילו בתשעת הימים. למעשה, מכיוון שימים אלו הם ימי פורענות, נהגו שלא לערוך בהם שום נישואין, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן טוב ובמזל טוב, ובימים אלו אין סימן טוב ומזל טוב. ויש מיוצאי ספרד שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים (כמבואר בהערה).

מסיבת אירוסין ביתית וצנועה, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא, כיוון שיש בה צד של מצווה, מותר לקיימה עד סוף חודש תמוז. אבל מסיבת אירוסין גדולה אסור לקיים בשלושת השבועות. ובתשעת הימים שצריך למעט בהם בשמחה, אסור לקיים אפילו מסיבת אירוסין ביתית וצנועה. אבל מותר להורי החתן והכלה להיפגש ולקבוע את תנאי החתונה, ומגישים לפניהם כיבוד קל. ואף שגם בזה יש שמחה, כיוון שעל ידי פגישה זו הקשר בין בני הזוג יהפוך לעובדה מוגמרת, ויש בכך קירוב למצוות החתונה, מותר לקיימה אף בתשעת הימים. וכן מותר לרווקים להיפגש בתשעת הימים לשם נישואין.[5]


[5]. מבואר בב"י ומ"ב תקנא, יד, שאף נישואי מצווה אין עורכים בימים אלו דלא מיסמנא בהם מילתא. והגר"א תקנא, סט, חידש שגם מצד אבלות החורבן אין לישא בהם אשה, כמבואר בב"ב ס, ב, שמשרבו הגזירות אחר החורבן היה ראוי שלא להינשא, אלא שאין יכולים לעשות כן, אבל אפשר להסיק שלפחות בשלושת השבועות ראוי להימנע מכך. למעשה יש חילוקי מנהגים באשר למנהג ספרדים: כנה"ג (טורקיה) החמיר אפילו שלא לארס בכל שלושת השבועות, וכן מנהג מרוקו. ובבן איש חי דברים ד' אסר נישואין, ועל אירוסין כתב שראוי להחמיר כדברי כנה"ג. והביאם בכה"ח תקנא, מד. וכ"כ הרב אליהו בהל' חגים כה, ג. מנהג יוצאי תימן שלא לישא אשה מי"ז בתמוז. ובשו"ע תקנא, ב, אסר נישואין בתשעת הימים בלבד, וביבי"א ו, מג, חיזק דבריו והוסיף שבמניעת מצווה אין ראוי להחמיר, ובמיוחד בדורנו.

אירוסין מהתורה, היינו קידושין ללא חופה, היה מותר לערוך בתשעת הימים ואפילו בתשעה באב, כדי שלא יקדמנו אחר, ובתנאי שלא יערוך סעודה בתשעת הימים. כיום נוהגים לקיים את האירוסין והנישואין שמהתורה ביחד, אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהיתר האירוסין, שמותר להורי בני הזוג להיפגש בתשעת הימים, כדי להסכים על תנאי הנישואין, ומותר להגיש שם כיבוד קל. וכ"כ במ"ב תקנא, טז. ומסיבת התקשרות הנקראת כיום 'אירוסין' מותר לעשות בתנאי שהיא ביתית וצנועה, ובלי מוזיקה. ואם רוצים להשמיע מוזיקת רקע ממכשיר אלקטרוני, נכון לחזק את השמחה על ידי סיום, אבל אין להקל כמו בימי ספירת העומר שהם פחות ימי צער (ראו לעיל ג, 7).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

י – תספורת

תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד שלא להסתפר מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע או"ח תקנא, ג). גם קטנים שהגיעו לחינוך אסור לספר, כדי לחנכם להתאבל על החורבן. ונוהגים שלא לספר אפילו קטנים שלא הגיעו לחינוך, כדי לבטא את עגמת הנפש של הימים הללו (שו"ע תקנא, יד).

ויוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא והנוהגים על פי האר"י, נוהגים להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד; כה"ח פ; קיצשו"ע טולידנו שפז, ח, ברית כהונה ב, יב). ועולי תוניס ואלגי'ר נוהגים שלא להסתפר מראש חודש (עפ"י מהר"י עייאש). לגבי ילדים, נחלקו אם מחמירים בכל שלושת השבועות או רק בשבוע שחל בו תשעה באב. ובשעת הצורך אפשר להקל לקטנים עד שבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, פב).

ולא רק שער הראש והזקן כלול באיסור התספורת, אלא אף כל שער שבגוף אסור לספר, ורק כשהשפם מפריע לאכילה מותר לספרו (שו"ע תקנא, יב-יג).

מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש, וכן מותר לאשה להסיר מפניה וגופה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב עט, כה"ח מז).[6]

לכבוד ברית מילה, מותר לאבי הבן, לסנדק ולמוהל, להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב (ועי' בהלכה יט לעניין בגדים).

ראוי לחתן בר מצווה שלא להסתפר בימים אלו, מפני שהוא יכול להסתפר לפני י"ז בתמוז. אבל אביו של חתן בר המצווה שרגיל להתגלח בכל יום, יכול להתגלח לקראת סעודת בר המצווה של בנו עד שבוע שחל בו תשעה באב (עי' כה"ח תקנא, י, ופס"ת תקנא, ו).

מותר להסתרק גם בשבוע שחל בו תשעה באב (מ"ב תקנא, כ; כה"ח מו). נחלקו האחרונים אם מותר לגזוז ציפורניים בתשעת הימים, אולם לכבוד שבת מותר (מ"ב תקנא, כ; כה"ח מח).


[6]. יש מקילים וסוברים שאין איסור תספורת חל על אשה, כדעת השו"ע לעניין אבלות אחר שבעה (יו"ד שצ, ה). וכ"כ בפנים מאירות ב, לז.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יא – גילוח זקן בשלושת השבועות

כפי שלמדנו, מנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, אולם לגבי גילוח הזקן התעוררה שאלה.

לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ושניהם אסורים במשך כל שלושת השבועות (כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רוב בחורי הישיבות והמדקדקים במצוות.

אולם יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב (עפ"י מ"א ופמ"ג). ויש שהתירו להתגלח כל יום עד סוף חודש תמוז, הואיל ואין בזה שמחה, וכל המנהג שלא להסתפר נוגע לתספורת שיש בה חגיגיות מסוימת ולא לגילוח שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת ניוול. והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו. ובמיוחד שכיום חיים בארץ בני כל העדות, ורבים מיוצאי ספרד מקילים בזה. וכשיש ספק באשר למנהג יוצאי אשכנז, אפשר להתחשב במנהג יוצאי ספרד. למעשה, נכון שכל אדם ינהג כאביו, בין להקל ובין להחמיר, שאם לא כן נמצא שהוא פוגע בכבודו.

אמנם מראש חודש אב, ואפילו לקראת שבת חזון, ברור שעל פי מנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד אין להתגלח.

בשבוע שחל בו תשעה באב, לכל הדעות והמנהגים, אסור להסתפר ואין היתר להתגלח.[7]


[7]. לגבי גילוח בשלושת השבועות. למנהג יוצאי אשכנז, עי' במ"א תקנא, יד, שכתב בשם הגהות אשרי, שאין להסתפר אפילו לפני שבת הואיל ואין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע מזה שהרגילים להתגלח רשאים להתגלח לכבוד שבת. וכ"כ הפמ"ג א"א י"ד, שלפני ר"ח אב מותר להסתפר לכבוד שבת. ואמנם במטה יהודה ד' החמיר, אבל בגילוח, שאם לא יתגלח יראה בניוול בשבת, נראה יותר כפמ"ג. וכתב בבאו"ה תקנא, ג, שמשמע מהירושלמי שמותר לכבוד שבת אפילו בתשעת הימים, וכ"כ הגרע"א. עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה לתספורת השפם שמפריע לאכילה, וכהיתר לסוך בתשעה באב למי שיש חטטין בראשו (שו"ע תקנד, טו), וכפי ששמעתי שמותר לגזור שערות שגורמות לפצעים או כאבי ראש. ובספר 'נפש הרב' לרב שכטר עמ' קצא, כתב בשם הרב סלובייצ'יק, שמנהג שלושת השבועות כדין אבלות שנה, שנוהגים להתגלח; ומנהג תשעת הימים כמנהג אבלות שלושים, שאסור להתגלח; ובתשעה באב נוהגים כמו באבלות שבעה. לפי זה היקל להתגלח בכל יום עד ר"ח אב, כדי להסיר הניוול. ועי' בצהר ח"ג עמ' 39 קושיות על שיטתו, אך אפשר לדחותן. ועי' בשו"ת נר עזרא ח"ב עמ' קנה-קנח, שמסיק להקל להתגלח לקראת שבת, וכתב שכן דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין.

אמנם רבים מחמירים שלא להתגלח כלל, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובתצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שבמקום הפסד פרנסה מותר להתגלח. וכן נוהגים רוב המדקדקים במצוות. גם באג"מ או"ח ד, קב, התיר להתגלח רק במקום שיש הפסד ממון.

ונלענ"ד שמעיקר הדין נכון גם למנהג יוצאי אשכנז להתגלח בכל ערב שבת עד ר"ח אב, אבל בימות החול כשאין קושי טוב להחמיר, והמיקל יש לו על מי לסמוך. וכן לצורך פרנסה אפשר להקל. ומר"ח אב ראוי להחמיר גם בימות החול וגם בערב שבת. ואף שלכאורה אפשר לטעון שצריך להתגלח לכבוד השבת, וכן משמע מהירושלמי ורע"א שהובאו בבאו"ה תקנא, ג. מ"מ כבר מצינו בראשונים (כל בו, והובא בב"י תקנא, ד) שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב כאבלים, ומצינו שהמנהג הרווח באשכנז היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, כמבואר ברמ"א תקנא, ב. ואף שאין נוהגים כן, אפשר ללמוד מזה שמנהג אשכנז שלא לדקדק כל כך בכבוד שבת חזון. לכן בתשעת הימים נכון יותר שלא להתגלח לפני שבת. ונלענ"ד שראוי להמליץ גם ליוצאי ספרד שלא להתגלח בתשעת הימים. ראשית, כך הדין לאלה שהחמירו בתספורת בכל שלושת השבועות (מנהג מרוקו וג'רבא והנוהגים עפ"י האר"י, ולמנהג תוניס ואלג'יר אין מסתפרים מר"ח). עוד מצינו שכך נהגו בספרד, כמובא בכלבו (לר' אהרן מלוניל שבפרובנס) שצריך להגיע לט' באב בניוול. וכיום סימן האבלות הנפוץ הוא אי הגילוח, ומאידך בגילוח יש ביטוי מוחשי שאין כאן אבלות, ולכן נכון להראות סימן אבלות בתשעת הימים ותשעה באב. ועוד, שראוי כשאפשר למעט המחלוקת. וכמה ממחברי דורנו כתבו שטוב שספרדים שלומדים בישיבות אשכנזיות יחמירו כאשכנזים (יחו"ד ד, לו). ואמנם טעם זה אינו שייך לישיבות שלנו ששייכות לבני כל העדות, אולם קיים אצלנו יסוד יותר חזק, שכאשר יש לכך בסיס, עדיף שלא להרבות בחילוקי מנהגים. ולכן לעניין גילוח לקראת שבת שלפני ר"ח עדיף לנטות למנהג רוב יוצאי ספרד שמתגלחים בשלושת השבועות, ובגילוח שבתשעת הימים עדיף לנטות למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד שאינם מתגלחים. אמנם הרוצה לסמוך על הסברה שבבאו"ה ועל מנהג חלק מהספרדים שמקילים להתגלח לקראת שבת חזון – אין למחות בידו. ובשבוע שחל בו תשעה באב לכל המנהגים אסור להתגלח.

למעשה, שמעתי הדרכה נכונה מהרב רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, שכל אדם ינהג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, ותיווצר מכך פגיעה בכבוד האב. ע"כ. עוד ראוי להוסיף, שכאשר האב נהג להחמיר, יש לחוש שאם הבן יתגלח ייראה כמי שמיקל מטעמי נוחות ולא משום כבוד השבת, ותהיה בכך פגיעה בכבוד שמים. ועוד שאין להתעלם מהעובדה שמי שאינו מתגלח שלושה שבועות, מראה בעצמו ששמירת המנהגים חשובה לו מאוד, ויש בכך צד של קידוש השם. וראו לעיל ג, ז, 9.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יב – משנכנס אב ממעטים בשמחה

אמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "משנכנס אב ממעטים בשמחה", כי ימים אלו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. לפיכך אין לקיים בהם אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון, ואף מסיבות קטנות כדוגמת מסיבות רעים ומסיבת גיוס. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית – מותר לקיים. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה (עי' לעיל ו).

נהגו שלא לערוך את חוטי השתי בתשעת הימים, מפני שנפגם מעמדה של אבן השתייה שהיא תשתיתו של עולם, ועל כן נמנעו מלערוך את חוטי השתי שהם תשתיתו של הבגד. כמו כן אסור לתפור בגדים חדשים בתשעת הימים, וכן אין סורגים בגדים או כיפות בתשעת הימים (שו"ע תקנא, ז-ח). אבל לתקן בגדים ישנים מותר. ומי שפרנסתו מתפירת בגדים או הכנת בדים, ויש לו בכך הפסד משמעותי, רשאי להמשיך בעבודתו.

קורס תפירה עדיף לבטל בתשעת הימים, ובשעת הצורך אפשר לקיימו ובלבד שלא יעסקו בתפירת בגדים חדשים, אלא יתקנו ישנים או יעשו תרגילי תפירה על בדים שאין בהם צורך.

אמרו חכמים שממעטים בימים אלו במשא ומתן של שמחה, ואף בכל משא ומתן ראוי למעט בימים אלו. וכן נמנעים בימים אלו מבניין ונטיעה של שמחה, ודיניהם יבוארו בהמשך (הלכה יח). והואיל וממעטים בימים אלו בשמחה, נהגו שלא לאכול בהם בשר ולא לשתות יין שהם משמחים (כמבואר להלן יג-טו).

וכיוון שהם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו (שו"ע תקנא, א).[8]


[8]. בפשטות עד אחר ט' באב ישתמט מהגוי, ואח"כ יכול להתעמת עימו ככל השנה, וכ"כ קרבן נתנאל בשם הזוהר. אמנם במ"א כתב בשם רבינו ירוחם, שבכל חודש אב רצוי להשתמט מהגוי. ועי' מ"ב תקנא, ב, שעה"צ ב.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יג – בשר ויין

נהגו הראשונים, להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימי האבלות על החורבן. יש שהחמירו בזה בכל ימות החול שבשלושת השבועות, ויש שהחמירו בזה בשבוע שחל בו תשעה באב, ודעת רוב הראשונים, שהמנהג הנכון להימנע מבשר ויין בתשעת הימים.

ואף שמדין המשנה (תענית כו, ב), רק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין, נהגו הראשונים להחמיר על עצמם ולהימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלו, מפני שהבשר והיין ידועים כמאכלים משמחים, ואמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". ועוד, שאחר חורבן בית המקדש אין מעלים יותר את בשר הזבחים על המזבח, ואין מנסכים עליו את היין. והיה ראוי שגם אנו נימנע לחלוטין מאכילת בשר ושתיית יין עד שיבנה בית המקדש, אלא שאין אנו יכולים לעמוד בגזירה זו (ב"ב ס, ב). אבל בימים שנקבעו לאבלות על החורבן יש מקום להחמיר בזה.

למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל תשעת הימים, כולל ראש חודש אב, וכן נהג האר"י. ולמנהג רוב יוצאי ספרד, מותר לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, ומסיום יום ראש חודש מתחיל האיסור (מ"ב תקנא, נח; כה"ח קכה). ואף ביום עשירי באב, שבו נשרף בית המקדש, מחמירים שלא לאכול בשר ולשתות יין. למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד מחמירים עד חצות יום עשירי, ולחלק מיוצאי ספרד עד סיום יום עשירי באב (שו"ע ורמ"א תקנח, א, כה"ח י).

ומנהג עולי תימן, שלא להחמיר בזה, אלא אוכלים בשר ושותים יין, ורק בסעודה מפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין, כדין המשנה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יד – דיני איסור אכילת בשר ושתיית יין

בכלל איסור אכילת בשר בתשעת הימים כלולים כל סוגי הבשר, בשר בהמה ובשר עוף, בשר טרי ובשר שהוקפא ונמלח. אבל דגים מותרים.

נוהגים להחמיר גם בתבשיל שנתבשל בו בשר. למשל, אם בישלו תפוחי אדמה עם בשר, גם את תפוחי האדמה לבדם אין לאכול בתשעת הימים, מפני שמורגש בהם טעם בשר (מ"ב תקנא, סג; כה"ח קמב).

בכלל איסור יין כלול גם מיץ ענבים, אבל משקאות חריפים כוויסקי או בירה – מותרים. וכן מותר להטעים תבשילים בחומץ יין.

מותר לאכול בתשעת הימים מיני מאפה שעירבו בעיסתם יין, כי אין טעם היין ניכר בהם, אבל לכתחילה אין לערב יין בעיסה בתשעת הימים.[9]

חולה, ואפילו חולה מעט, שאכילת בשר או שתיית יין מועילה לו, רשאי לאוכלם (מ"ב תקנא, סא). וכן מותר ליולדת תוך שלושים יום מלידתה, לאכול בשר כדי להתחזק. וכן מותר למינקת שצריכה לכך, לאכול בשר כדי להרבות את חלבה.

במוצאי שבת חזון מותר למבדיל לשתות מהיין שהבדיל עליו, וכך נוהגים יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ואפשר לשתות את כל היין שבכוס. ועדיף להבדיל על מיץ ענבים שאינו משמח. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים, שאם יש שם קטן שהגיע לגיל חינוך לברכות הנהנין ועדיין לא הגיע להבנת האבל על ירושלים (בין שש לתשע), שיכוון המבדיל בברכת 'הגפן' עבור הילד, והילד ישתה את היין. אבל כשאין שם ילד בגיל זה, ישתה המבדיל את היין.[10]


[9]. לגבי קוניאק העשוי מיין ועוד חומרים, יש מקילים ויש אוסרים. ועי' שע"ת תקנא, יט, פס"ת תקנא, לט-מב, והלח"ב ד, מט-מח.

לדעת פוסקים רבים, מותר לאכול בתשעת הימים בשר שנשאר משבת חזון או מלפני ראש חודש, מפני שאם לא יאכלוהו יתקלקל. וכ"כ בתורת המועדים ה, מו. ויש אחרונים שהחמירו בזה, כמובא בפס"ת תקנא, לד. ונראה שכיום, שאפשר להקפיא את הבשר הנותר ואין בזה חשש בל תשחית, אין היתר לאכול בשר שנותר מסעודות שבת.

לגבי מלווה מלכה, בכה"ח תקנא, קמד, הביא דעות אחרונים שהתירו לאכול בסעודה רביעית שיירי שבת, ובלבד שלא יקנה לשבת יותר מהרגלו. ובפס"ת שם כתב, שיש מתירים למי שרגיל בכל מוצ"ש לאכול בשר למלווה מלכה – לאוכלו גם במוצ"ש חזון, ויש מחמירים גם בזה.

[10]. בשו"ע תקנא, י, התיר לגדול לשתות את יין ההבדלה, והרמ"א ומ"ב ע' כתבו, לתת את היין לקטן. ובדרכי משה ט' כתב בשם מהרי"ל, שיכול גדול לשתות לכתחילה את יין ההבדלה, כל שכן מסעודת מצווה. ועוד ראשונים ואחרונים מאשכנז נהגו כך. ועדיף להבדיל על מיץ ענבים, כי אף שנכלל באיסור יין, אינו משמח. וכן מובא מהרב אליהו במקראי קודש (הררי) א, יד. ובהלח"ב שם כתב, שאפשר שבמיץ ענבים יכול גדול לשתותו לכתחילה.

גיל חינוך לברכות הוא בערך גיל שש. גיל חינוך לאבלות על בית המקדש, ביאר בא"א בוטשאטש, שהוא כשמבינים את משמעות החורבן ושאין אוכלים בשר מפני שנתבטלו הקרבנות. ולמעשה, לדעת רבים הוא מגיל תשע או עשר, ויש אומרים מגיל שלוש עשרה

לדעת מ"א וח"א, מותר לכתחילה להאכיל קטנים שלא הגיעו לחינוך בשר ויין. ובמ"ב תקנא, ע, כתב עפ"י א"ר ודג"מ ודה"ח, שרק בהבדלה או כשהם חלשים, מותר להם.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

טו – בשר ויין בשבת חזון ובסעודות מצווה

בשבת חזון אוכלים בשר ושותים יין ככל שבתות השנה, שהרי גם כאשר תשעה באב עצמו חל בשבת ונדחה עקב כך ליום ראשון, אוכלים באותה שבת בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, שאין אבלות בשבת (שו"ע תקנב, י).

וכן מותר לטעום את תבשילי הבשר שמכינים לכבוד שבת חזון, כדי לבדוק אם צריך להוסיף בהם טעם, שטעימה זו אינה לשם הנאה אלא לצורך מצוות עונג שבת.

וכן מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודות מצווה, כסעודת ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת. וכן מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעודת בר מצווה, ובתנאי שתתקיים ביום הגיעו למצוות (עי' לעיל הלכה ג).

אמנם נחלקו המנהגים בשאלה, כמה אנשים אפשר להזמין לסעודות הללו כאשר אוכלים בהם בשר או שותים יין. יש אומרים, שבכל תשעת הימים צריך לצמצם ולהזמין רק את בעלי השמחה ובנוסף להם מניין אנשים. ויש אומרים, שכל אותם האנשים שהיו מוזמנים לסעודה בזמן אחר מותר להזמין לסעודת מצווה שבתשעת הימים. ולדעת הרמ"א, בתשעת הימים עד שבת חזון יזמינו את כל מי שהיו מזמינים בזמן אחר, ובשבוע שחל בו תשעה באב יזמינו בנוסף לבעלי השמחה רק מניין מצומצם. וההוראה למעשה לפי העניין והצורך, כאשר הנטייה להקל.

עוד כתבו האחרונים, שאין לתכנן באופן מיוחד סיומי מסכתות בתשעת הימים כדי להתיר על ידם אכילת בשר ושתיית יין, שאם עושים כן מבטלים בכוונה את אבלות החורבן, אלא רק מי שהזדמן לו כפי סדרו לסיים מסכת בתשעת הימים, ותמיד הוא רגיל לעשות סעודה בסיום כזה, יערוך סעודת סיום גם בתשעת הימים (מ"ב תקנא, עג).[11]

גם מי שרגיל כל השנה לברך ברכת המזון על כוס יין, בתשעת הימים יברך בלא כוס יין (רמ"א תקנא, י; כה"ח קנב).

יש נוהגים לערוך סעודה בלילה שלפני ברית המילה – אבל אין זו סעודת מצווה, ולכן אסור לאכול בה בשר ולשתות יין.


[11]. בעניין כמות המוזמנים, עי' רמ"א תקנא, טז; מ"ב וכה"ח שם, תורת המועדים ה, מט. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולשתות יין אפילו בסעודת מצווה, אלא אוכלים דגים ושאר משקים, כדי שיוכלו להזמין את כל מי שרוצים בלא הגבלה ובלא להיכנס לספקות (עי' כה"ח תקנא, קסה). בברהמ"ז של סעודות מצווה ודאי מברכים על היין.

יש נוהגים (חסידי חב"ד) לסיים מסכתות דווקא בתשעת הימים, ומזמינים לסעודת הסיום כמה שיותר אנשים, וסוברים שיש בזה תיקון, להרבות בשמחת התורה ואהבת רעים. אולם לא נתקבלו דבריהם להלכה. בפועל, סיום זמן קיץ בישיבות הוא בתשעה באב, לכן יוצא שסיום המסכת של זמן קיץ נופל בתשעת הימים, ואין זה כדי להפר האבלות, ולכן מותר לערוך סעודה מכובדת כראוי לסיום מסכת שעסקו בה זמן שלם.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

טז – בנייה ונטיעה בתשעת הימים

כיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה. כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. וכן אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם (שו"ע תקנא, ב). וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או מותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.[12]

אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק.

וכן מותר לבנות ולסייד ולצבוע ולהתקין תריסים וכיוצא בזה לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כה). וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (ערוה"ש תקנא, ז),

אסור בימים אלו לנטוע נטיעה של שמחה, היינו נטיעות שנועדו לנוי, כגון עצי נוי, הדסים, ורדים ופרחים (שו"ע תקנא, ב). אבל מותר לתחזק את גינות הנוי, להשקות את הגינה, לגזום את הדשא ולהמשיך בטיפול השוטף.

וכל נטיעה שנועדה לצורך ממשי מותרת, לפיכך מותר לנטוע עצי פרי בתשעת הימים. וכן מותר לאדם שמתפרנס מגידול שיחי נוי ופרחים, לשותלם במשתלה כדי למוכרם.


[12]. תריסים וארונות של מותרות נחשבים בניין של שמחה, וכ"כ אג"מ או"ח ג, פב, לגבי ארון. וכן נראה לאסור הדבקת טפטים לנוי כמובא בצל החכמה ד, נד (ושלא כמובא באג"מ שם). וכן יש לאסור התקנת ווילונות שנעשו לנוי. אבל כשעיקר המטרה לצניעות נראה להתיר בתריסים ווילונות. הדוגמא בתענית יד, ב, לבניין שמחה הוא בית חתנות לבנו, וכיום אין זה מעשי, ולכן לא הזכרתיו למעלה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יז – דיני בנייה בתשעת הימים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך – זאת פרנסתם. ואם הבנייה לצורך יישוב הארץ, אף יש מצווה להמשיך לבנות בתשעת הימים. אמנם את הסיוד והצביעה יש לדחות לאחר תשעת הימים, וכאשר עיכוב הסיוד והצביעה יגרום להפסד גדול, מותר לבצעם בתשעת הימים.

לכתחילה מי שמתכנן לבנות או להתקין בביתו דברי מותרות, צריך לסכם עם הקבלן שלא יעבוד בתשעת הימים. ואם טעה ולא עשה זאת, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כד).

פועל יהודי שעוסק בצביעה או סיוד, צריך להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ובבית של גוי מותר לו לעבוד גם בתשעת הימים. ואם התחייב לגמור עבודת צביעה בבית של יהודי, וחשב שיספיק לגומרה לפני תשעת הימים ולא הספיק, יבקש ממנו שלא לעבוד בתשעת הימים, ואף יציע לו על כך פיצוי קטן. אך אם יראה שמבקש העבודה נצרך לסיומה מאוד, או שהוא חושש שאם לא יסיים בזמן ייגרם לו מזה הפסד גדול, כגון שיצטרך לשלם פיצויים או שאמינותו תיפגע, ימשיך לעבוד בתשעת הימים.[13]

המנהג להורות שלא להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.


[13]. יש לעיין אם מותר לסייד ולצבוע בתים שעומדים למכירה, או לבנות ווילות מפוארות למכירה. ונראה להקל כשיש הפסד, כי רק בניית דברי מותרות לצורך יהודי מסוים אסורה, שיש בה שמחה, אבל להכין בתים כדי למוכרם, זוהי עבודה לצורך פרנסה. וכך כתבתי למעלה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יח – דיני משא ומתן בתשעת הימים

ממעטים בתשעת הימים במשא ומתן של שמחה. כלומר, אין קונים דברי מותרות, כתכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. גם ביצוע קניות דרך האינטרנט בכלל האיסור. ואמנם דבר שמברכים עליו 'שהחיינו' אסור לקנות בכל שלושת השבועות, אלא שאם הוא דבר שאין מברכים עליו 'שהחיינו', כגון בגד שעדיין צריך תיקון, או רהיט או מכונית למשפחה, מותר לקנותו עד סוף חודש תמוז (כמבואר לעיל הלכה ז). אבל בתשעת הימים אסור, מפני שצריך להימנע ממשא ומתן בדברים של שמחה, ולכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש. וכן הדין לגבי כל שאר דברים המשמחים, שאם מברכים עליהם 'שהחיינו' – בכל שלושת השבועות אין לקנותם, ואם אין מברכים עליהם 'שהחיינו' – רק בתשעת הימים אין נושאים ונותנים בהם.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

וטוב למעט גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צרכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (עפ"י שו"ע תקנא, ב; מ"ב יא, יג).

אבל לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין, מפני שהם צרכי מצווה. וכן מותר לקנות ספרי קודש, מפני שהם צרכי מצווה ורבים אינם נוהגים לברך על קנייתם 'שהחיינו'. אבל מי ששמח בהם מאוד, צריך לברך עליהם 'שהחיינו' (פנה"ל ברכות יז, ט), וממילא אסור לו לקנותם. מי שאין לו נעלי בית פשוטות לתשעה באב – רשאי בדיעבד לקנותם בתשעת הימים (אג"מ או"ח ג, פ, עי' להלן י, ח).

מותר לסוחרים העוסקים בדברי מותרות משמחים, כתכשיטים ובגדים, לשאת ולתת בעסקיהם בתשעת הימים, כדי שלא יגרם להם הפסד גדול באיבוד לקוחותיהם. וישתדלו לעסוק בעיקר בהכנות עסקיות לקראת הימים שאחר תשעת הימים. ומי שיכול לסגור את חנותו בלא שיגרם לו מכך הפסד משמעותי – צריך לסוגרה בתשעת הימים.[14]


[14]. מבואר בב"י שיש שני סוגי איסור: בתוס' מגילה ה, ב, מבואר שאין סוחרים בדברי מותרות משמחים. ובתוס' יבמות מג, א, יש דעה שיש למעט בכל משא ומתן. ומשמע משו"ע שצריך להיזהר כשתי הדעות, ואין הן סותרות זו את זו. בסימן תקנא, ב, מדובר בעיקר במשא ומתן של שמחה, ומסימן תקנד, כב, משמע שיש למעט בכל משא ומתן. אלא שכתב במ"ב תקנא, יא, שנהגו להקל במשא ומתן רגיל מפני דוחק הפרנסה. ולכן כתבתי את עיקר האיסור בדברים משמחים, והוספתי לכתחילה למעט בכל משא ומתן. אמנם גם בקניית דברים משמחים, מותר כאשר יש חשש הפסד, כדוגמת בניית כותל של שמחה במקום שיש חשש נזק (מ"ב תקנא, יג). ולכן כתבתי שסוחרים, אף בדברים משמחים, רשאים להמשיך לעבוד, מפני שאם לא יעבדו עלולים להפסיד. וכ"כ כמה אחרונים עי' בשעה"צ יג. [ואין הם מסייעים לדבר עבירה, שאולי הקונים מהם קונים לצורך מצווה ואינם יכולים לדחות את קנייתם. ואף לאלה שקונים באיסור, כיוון שהם יכולים לקנות אצל מוכרים אחרים, י"א שאין איסור לפני עיוור במצוות דרבנן.]

כאשר קניית הרהיטים והבגדים לחתונה מעכבת את החתונה, נמצא שקנייתם היא לצורך מצוות חתונה, ולכן מותר לקנותם בתשעת הימים, ובתנאי שמדובר בחתן שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה (רמ"א תקנא, ב; מ"ב יד). וכיום עיכוב הקניות לא מעכב את החתונה, מפני שקובעים אולם ושולחים הזמנות כחודשיים מראש, וניתן לקנות את הכל לפני או אחרי תשעת הימים, ובכל מקרה הקניות לא יבטלו את החתונה. ורק במקרים נדירים, כאשר המשפחה במתח רב מקניית הבגדים, אפשר להתיר להם כפי שמתירים לצורך גדול. לגבי קניית ספרי קודש ששמחים בהם מאוד, שכתבתי למעשה שצריך לברך עליהם 'שהחיינו' (פנה"ל ברכות יז, ט), בשלושת השבועות אפשר לקנותם, ולהימנע מסידורם בארון, ובשבת יתחיל ללמוד בהם ואז יברך עליהם 'שהחיינו' (לעיל הלכה ח), ויסדרם בארון במוצאי שבת.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

יט – איסור כיבוס

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או עם חורבן הבית, האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. בכלל האיסור גם גיהוץ בגדים או כיבוסם בכיבוס יבש.

ואפילו לכבס בגדים כדי ללובשם אחר תשעה באב – אסור, משום שהמכבס נראה כמי שמסיח את דעתו מהאבלות על החורבן. וכן אסור לתת את הבגדים לכובס גוי כדי ללובשם אחר תשעה באב (שו"ע ורמ"א תקנא, ג, מ"ב לד).

כשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן, ולהתחיל להשתמש במגבות מקלחת מכובסות.

יוצאי ספרד נוהגים בכל איסורי הכביסה בשבוע שחל בו תשעה באב, כפי שמבואר במשנה. אולם יוצאי אשכנז מחמירים בכל זה מראש חודש אב, ורק לכבוד שבת חזון נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (גר"א, עי' מ"ב תקנא, ו).

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא יחשבו מכובסים, ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולהניחו על הרצפה למשך זמן או לדרוך עליו, כך שכבר לא יחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל וכיום רגילים להחליפם לעיתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. במצב של ספק אם הגיעו לשלב שרגילים להחליפם, טוב להניח את המכובסים על הרצפה לפני שילבשום. בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם, וטוב כשאפשר להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים.[15]

מי שחולצתו התלכלכה בכתם שאין ראוי לצאת בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו, יכול לשטוף את הכתם במים וחומרי ניקוי.[16]

אין לובשים בגדי שבת בימים אלו ואפילו אם אינם מכובסים. והאיסור הוא בשבוע שחל בו ליוצאי ספרד, ומב' אב ליוצאי אשכנז. וכן במוצאי שבת חזון צריך להסיר את בגדי השבת.

לקראת ברית מילה, האב והאם, המוהל והסנדק, מתרחצים ולובשים בגדי שבת, ובשעת הצורך מתגלחים ומסתפרים עד שבוע שחל בו תשעה באב. והקרובים להורים בדרגה ראשונה, כהוריהם ואחיהם, רשאים ללבוש בגדי שבת אבל אין מסתפרים. ושאר המוזמנים לובשים בגדים מכובדים אבל לא בגדי שבת גמורים (עי' רמ"א תקנא, א; שע"ת ג; מ"ב ג; הליכות שלמה יד, ט). וכן הדין לגבי פדיון הבן, כשבעלי השמחה הם האב, האם והכהן.


[15]. מנהג אשכנז ללבוש בגדים מכובסים לשבת חזון, כדברי הגר"א המובאים במ"ב תקנא, ו. אמנם מצעים אין להחליף, כי אין בכך צורך.

העצה להשליך בגדים מכובסים על הרצפה הובאה במנחת יצחק י, מד, בשם כרם שלמה. לבנים וגרביים – בדורות הקודמים המנהג היה לאסור, כפי שמשמע ממ"ב תקנא, ו, וכה"ח צא, בשם הבן איש חי. אלא שכיום אנו מפונקים יותר וסובלים מאוד מהריח שבלבנים ובגרביים, ולכן העיקר להתיר כיום להשתמש בלבנים וגרביים מכובסים. וכן מובא בפס"ת תקנא, יז. ובבא"ח דברים ו', התיר לכבס מטפחות מפני שנמאסים מהם. וכן הדין לגבי לבנים של גדולים, שבשעת הצורך, מותר לכבסם בתשעת הימים, כדין בגדי קטנים שמבואר בהלכה הבאה.

צחצוח נעליים לרוב הפוסקים אינו נחשב ככיבוס, ומותר בשבוע שחל בו תשעה באב, כ"כ ביבי"א או"ח ג, לא. ובאג"מ או"ח ג, פ, התיר בלא הברקה. באג"מ או"ח ג, עט, אסר כיבוס יבש כשאר כיבוס.

יש לציין כי בג'רבא (ברית כהונה), וחלק מקהילות מרוקו, נהגו איסור כיבוס מר"ח.

[16]. ניקוי מקומי במים בלבד נראה שאינו בכלל האיסור לכבס, וכ"כ בגשה"ח כא, י-יא, לגבי אבלות שבעה, שמותר לרחוץ כתם במים. ואם אינו יכול לצאת בו בלא ניקוי במעט סבון, ישתמש בסבון, שאפשר לומר שאין גירוד כתם בעודו לבוש בבגדו ככיבוס שנאסר, ועוד שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

כ – בגדי קטנים ובתי חולים

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים גדולים, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). ועד שבת חזון רשאים יוצאי אשכנז להקל בזה לכתחילה (מ"ב תקנא, פב, עפ"י ח"א). ואחר שבת חזון, כשיש צורך גדול, היינו שכל הבגדים התלכלכו עד שמכוער להלביש בהם את הילדים – אפשר להקל לכבסם.[17]

כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעה בתוך הבית, כדי שלא יֵראו כלא מתאבלים.

בבתי חולים מותר להחליף את המצעים ולכבס את בגדי החולים כפי שנוהגים כל השנה, מפני שכוונתם לשמירת הניקיון ומניעת זיהומים ולא לשם תענוג ורווחה. בבתי הארחה ובתי מלון, מותר להחליף את המצעים והמגבות לקראת האורחים החדשים, מפני שאנשים מואסים במצעים ומגבות של אנשים אחרים (צי"א יג, סא). לכתחילה טוב שלפני שהאורח ישתמש במצעים החדשים, ידרוך עליהם, כדי שלא יחשבו כמכובסים, ויבקש שלא יחליפו לו יותר את מצעיו עד אחר תשעה באב.[18]


[17]. כתב הרמ"א תקנא, יד, שאין נוהגים להימנע מלכבס בגדי קטנים, והמנהג להקל עד גיל חינוך – שש, ובשעת הצורך מקילים יותר. ובהלח"ב ד, טז, כתב בשם הרב אלישיב שנוהגים להחשיב ילדים בגיל שמונה כקטנים. ע"כ. ונראה שכאשר מדובר בילדים שמתלכלכים מאוד, גם יותר גדולים נחשבים כקטנים.

[18]. אסור ליהודי לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב עבור גויים, וגם יוצאי אשכנז מחמירים בזה רק בשבוע שחל בו (מ"ב תקנא, מג). והאיסור מפני מראית עין, שיחשבו שמכבס ליהודי. ואם ניכר שהבגדים של גויים, מותר לכבסם. וכן מי שאין לו מה לאכול, יכול לכבס עבור גויים בימים אלו (מ"ב תקנא, מב). המתפרנס ממכבסה, גם למנהג יוצאי אשכנז רשאי להקל להפעילה עד שבת חזון, שליוצאי ספרד מותר לכבס אז, וכן יוצאי אשכנז נוהגים להקל למי שיש לו חלוק אחד או לכבוד שבת. ואם הם מכבסים עבור בתי חולים ובתי מלון, יכולים לכבס גם בשבוע שחל בו תשעה באב.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

כא – רחיצה

אף שמצד תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

אבל כיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר לא היו מים זורמים בבתים, לכן רחצה היתה נחשבת לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק, ולא נגרם לאנשים כמעט סבל ממניעת רחצה. אבל כיום שהכל רגילים להתרחץ, הרחצה הפכה לדבר שגרתי, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד, יסבלו, ויש שאפילו יתקשו להירדם עקב כך.

לפיכך, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ ולהשתמש בסבון ושמפו לחפיפת הראש. ויתרחץ במים פושרים ולא חמים, כדי שלא יהנה מרחיצתו, וכל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. וכן הדין למנהג יוצאי אשכנז בכל תשעת הימים, ולמנהג יוצאי ספרד בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל לפני כן מותר למנהג יוצאי ספרד להתרחץ במים חמים לשם להנאה.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות. וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא מתבזה ושם שמים מתחלל על ידו.

לקראת שבת חזון הכל רוחצים, אלא שיוצאי אשכנז נוהגים לרחוץ בפושרים. הנוהגים לטבול במקווה, יכולים לטבול עד ערב תשעה באב כמנהגם, ומשתדלים שהמים יהיו פושרים ולא חמים.[19]

הרוצה לשחות בבריכה, אם המטרה לבילוי, כבר מראש חודש אסור, מפני שצריך למעט בשמחה. ואם המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג יוצאי ספרד מותר עד שבת חזון, ואחר שבת חזון ראוי להחמיר, ולמנהג יוצאי אשכנז אסור בכל תשעת הימים. ומי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לשחות עד ערב תשעה באב (עי' לעיל הלכה ו).


[19]. מבואר בשו"ע או"ח תריג, א, לגבי יום הכיפורים, שמי שידיו או גופו מלוכלכים, מותר לו לרוחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. והוסיף במ"ב תריג, ב, שמלשונו משמע שאם הזיע הרבה ורוצה לרחוץ כדי להעביר הזיעה – מותר, כיוון שאינה רחיצה של תענוג. אמנם התיר זאת לאיסטניס בלבד. ואם כך התירו ביום הכיפורים שמצוותו מהתורה ואף איסור רחצה לכמה ראשונים אסור מהתורה, ק"ו לגבי תשעת הימים שאיסור הרחצה בהם קל ויסודו במנהג ראשונים.

כיום כמעט כולם איסטניסים לגבי ריח רע, מפני שלא רק שיש לנו ברזי מים לרחצה אלא אף צינורות ביוב שמפנים את הצואה ומי רגליים. אולם בעבר הצואה ומי הרגליים היו זורמים בתעלות שבין הבתים, או מוטמנים בקרבת הישובים, כך שהריחות הרעים היו מצויים. ומסתבר שכל הלכות ריח רע הן לפי מה שמקובל, ולכן כיום מחמירים יותר מבעבר (עי' בפנה"ל תפילה ג, י). וגם הרגלי הרחצה השתנו לגמרי, ואנו מתרחצים כיום הרבה יותר מבעבר, והרי אנו איסטניסים בזה, ומותר לנו להתרחץ לשם ניקיון. אלא שכדי שלא ליהנות יש להתרחץ במים פושרים. ואין להקפיד על רחצה בקרים בלבד, מפני שרוב האנשים התרגלו להתפנק בחמים, והרחצה בקרים תגרום להם צער רב. לכן יש לרחוץ בפושרים כאלה שלא יגרמו סבל ולא הנאה. עוד ראוי לציין שמסתבר שההבדל בין מנהג אשכנז לספרד נובע גם מחמת שינויי האקלים, שבארצות הדרום החמות יש צורך גדול יותר להתרחץ לעומת ארצות הצפון הקרות. ועוד שבקרב גויי אשכנז היתה דעה רווחת כי הרחצה מזיקה לבריאות, והיו מתרחצים רק אחת לכמה חודשים, ואף היהודים שחיו ביניהם הושפעו מהם מעט, ועל כן החמירו בזה בימי בין המצרים. אולם כיום בארץ ישראל הצער ממניעת הרחצה רב, ובאופן זה לא נהגו להחמיר. (ועי' בפס"ת תקנא, מח-מט, ובהלח"ב ד, נו-סא, שהאריך בביאור חומרת מנהג אשכנז וקיצר בדיני האיסטניס. ועי' בספר אבלות החורבן עמ' 155).

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

כב – שבת חזון

שבת חזון היא השבת הסמוכה לתשעה באב, שבה קוראים את הפטרת 'חזון ישעיהו' (ישעיהו א, א-כז), ובה תוכחות שנאמרו לפני החורבן. למנהג יוצאי ספרד, עיקר מנהגי האבלות, כאיסור כיבוס ורחיצה מתחילים ממוצאי אותה שבת, שאז מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב. לפיכך, לפי מנהג יוצאי ספרד אין סממנים של אבלות בשבת חזון. אולם למנהג יוצאי אשכנז, כמה מנהגי אבלות מתחילים מראש חודש אב, נמצא ששבת חזון בתוך ימי האבלות. ואכן רבים באשכנז נהגו שלא להתרחץ בחמים לקראת שבת זו ולא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. וכן כתב הרמ"א (תקנא, א, טז). אבל היו כמה מגדולי אשכנז שחלקו על מנהג זה, משום שאין להראות סימני אבלות בשבת. וכיום המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז להתרחץ לקראת שבת חזון במים פושרים, בסבון ושמפו, וכן ללבוש בגדי שבת מכובסים. ויש נוהגים להחסיר או לשנות בגד אחד מבגדי השבת, כדי לבטא את הצער על החורבן (מ"ב תקנא, ו).[20]

כשחתן בר מצווה עולה לתורה בשבת חזון, עורכים לו קידוש כמקובל בכל השבתות, שאין להראות סימני אבלות בשבת. וכן בשבת חתן מקיימים את הסעודות והקידוש כמקובל. וכן כשנולד בן זכר, הנוהגים לערוך מסיבת 'שלום זכר', יקיימו אותה כרגיל. [דין תשעה באב שחל בשבת או ביום ראשון יבואר להלן ט, ד].


[20]. מנהג אשכנז לקרוא בשבת חזון (גם כשלא חלה בתשעה באב) פסוקים רבים בהפטרה ופסוק אחד בפרשת דברים, במנגינת איכה. ורבים מיוצאי צפון אפריקה נוהגים לקרוא את שלושת הפטרות הפורענות שבג' השבועות במנגינה דומה למנגינת איכה. ורוב יוצאי ספרד ועדות המזרח נמנעים מזה, כדי שלא לבטא אבלות בשבת.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה

כג – 'שבוע שחל בו' כשתשעה באב נדחה ליום ראשון

דין שבוע שחל בו תשעה באב נוגע למנהג ספרד, על פיו אין מסתפרים ומכבסים בשבוע שחל בו תשעה באב, כדברי המשנה (תענית כו, ב). וכן נוהגים שלא לרחוץ בחמים לתענוג בשבוע שחל בו תשעה באב (לעיל כא). אולם יוצאי אשכנז נהגו להוסיף ולהחמיר שלא לכבס ולא לרחוץ לתענוג בחמים מראש חודש אב (לעיל יט; כא). ולגבי תספורת, יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, נוהגים להחמיר בכל שלושת השבועות (לעיל י).

כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, אין באותה שנה שבוע שחל בו תשעה באב, כי כבר במוצאי שבת מתחיל צום תשעה באב. ולאחר סיום מנהגי האבלות של יום י' באב מסתיימים כל מנהגי האבלות של שלושת השבועות.

ופעמים שתשעה באב חל בשבת, ואזי הצום נדחה ליום ראשון, וכיוון שתשעה באב חל בעצם בשבת, יש אומרים שכל השבוע שלפניו הוא שבוע שחל בו תשעה באב (סמ"ג). ודעת רוב הפוסקים, שדיני שבוע שחל בו תשעה באב אינם חלים באותה שנה, הואיל ובפועל הצום נדחה ליום ראשון (רא"ש, ר"ן), וכן נוהגים רוב יוצאי ספרד (עי' שו"ע תקנא, ד). לפיכך, מכבסים בכל השבוע שלפני שבת חזון. אולם לעניין גילוח, ראוי שגם יוצאי ספרד יחמירו שלא להתגלח בשבוע שלפני תשעה באב, כדי להיכנס לתשעה באב כשסימן האבלות ניכר בפנים (מבואר לעיל בהערה 7). ומי שאביו נהג להתגלח בתשעת הימים ורוצה להקל גם בשבוע זה – יש לו על מה לסמוך.

פורסם בקטגוריה ח - מנהגי שלושת השבועות | כתיבת תגובה