יש אומרים שכמו שאסור לשמוע כלי נגינה בהופעה חיה בשלושת השבועות, כך אסור לשומעם דרך מכשירי חשמל ביתיים, ורק שמיעת שירים בלא ליווי של כלי נגינה מותרת בספירת העומר ובשלושת השבועות. וכן הורו כמה מגדולי הפוסקים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש שאסרו לשמוע ממכשיר חשמלי גם שירים בלא ליווי כלי נגינה (ציץ אליעזר טו, לג).
אולם יש שהקילו לשמוע בימים אלו כלי נגינה דרך מכשירים חשמליים, מפני שמה שאסרו האחרונים הוא דווקא הופעה חיה של נגנים, שיש בה חגיגיות, אבל בשמיעת כלי נגינה דרך מכשירים חשמליים אין חגיגיות. ואמנם, כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, היתה חגיגיות ושמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכל רגילים לשמוע בכל עת מוזיקה על ידי מכשירים חשמליים, אין בזה כל כך שמחה, וממילא אין איסור לשומעם בשלושת השבועות.
ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה ראוי לאסור בימים אלו, אבל ניגונים רגילים, וקל וחומר ניגונים עצובים, אין לאסור בשלושת השבועות. וכן למדנו (שבת קנא, א) שבעת ההלוויה עצמה נהגו להביא חלילים ולנגן בהם כדי לעורר צער ובכי על הנפטר, והיה זה בכלל מצוות לוויית המת. מכאן שאין איסור גורף על שמיעת כלי נגינה, אלא האיסור בימי אבלות הוא לשמוע ניגונים של שמחה. וכן שמעתי מאבי מורי, שלא רק שמותר להשמיע שירים עצובים על החורבן בליווי כלי נגינה דרך הרדיו בתשעת הימים, אלא יש בזה אף מעלה, שעל ידי כך הלבבות מתעוררים יותר להתאבל על החורבן.
למעשה, יש לחלק את השירים לשלושה סוגים: האחד הוא שירי שמחה, כדוגמת שירי חתונה, שמהם יש להימנע מתחילת שלושת השבועות. השני, שירים שאין בהם לא שמחה מיוחדת ולא עצב מיוחד, ובכללם רוב השירים כיום, וכן רוב היצירות הקלאסיות, ומהם יש להימנע מראש חודש אב. השלישי, שירים עצובים כדוגמת שירי אבל על אדם שמת או על החורבן, שאותם מותר לשמוע גם בתשעת הימים.
עוד נראה, שכאשר שומעים מוזיקה בקול רם, גם כאשר היא סתמית, העוצמה נותנת לשיר חגיגיות, והרי הוא נעשה כשיר של שמחה. לכן גם שירים שמותר לשמוע בשלושת השבועות, אין לשמוע בקול רם. כיוצא בזה, אין להשתתף בקונצרט של מוזיקה עצובה (רקוויאם) בשלושת השבועות, ואף שזו מוזיקה של אבל, הקונצרט ככלל הוא אירוע חגיגי ומשמח.
אולם כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה שמתאימה לאופיו של האירוע. ואף בתשעת הימים מותר להשמיע שירים עצובים שמבטאים את הצער על החורבן ושירי כיסופים לבניין התורה, העם והארץ (עפ"י שבת קנא, א).[3]
אולם סברות המקילים חזקות. ראשית, עיקר האיסור תלוי בשמחה, ושמיעת כלי נגינה אינה בהכרח ביטוי של שמחה, שכן ניגנו בחלילים לקינה בעת הלוויה, עי' שבת קנא, א. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, בעניין איסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר… אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". הרי שהאיסור הוא על ניגוני שמחה, אבל מותר לשמוע שירים רגילים, וק"ו עצובים. וכן אפשר ללמוד ממה שהתירו האחרונים ללמוד נגינה בימים אלו, מפני שאין בזה שמחה. שנית, נראה שכאשר מכשירים אלו היו נדירים, גם בשמיעת מנגינות רגילות היתה חגיגיות, ולכן רבים אסרו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה חגיגיות. שלישית, מנהג איסור שמיעת כלי זמר בימים אלו נזכר לראשונה באחרונים, וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק הלכה כמיקל. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. לפי כל זה, נראה שעיקר האיסור לשמוע כלי נגינה הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים, אינם אסורים. ויש שלא עמדו על החילוק בין שירים שמחים לעצובים, ומקפידים שלא לשמוע ולהשמיע כלי נגינה בשלושת השבועות וספירת העומר, ומנגד, משמיעים שירים שמחים מפי זמרים בלא ליווי כלי נגינה. וטעות בידם, שיותר צריך להחמיר שלא להשמיע שירים שמחים אפילו בלא ליווי כלי נגינה, ואילו בשירים עצובים בליווי כלי נגינה אין איסור. וכן נהג 'ערוץ שבע' להשמיע בשלושת השבועות שירים רגילים שאין בהם שמחה, ובתשעת הימים השמיע שירים עצובים, שהזכירו למאזינים את האבל על חורבן בית המקדש. וכן רשז"א העלה מקום להתיר בשלושת השבועות שמיעת מוזיקה שאינה מעוררת לריקוד ומחול, כמו פרקי חזנות ומנגינות קלאסיות (עי' הליכות שלמה מועדי השנה ח"א יא, יד; יד, ג). ועי' לעיל ג, ו.
עוד נראה, שגם לפי המחמירים, אפשר לנהוג כדעת המקילים ולשמוע שירים רגילים ושירי שבת בימי שישי אחר חצות ובמוצאי שבתות בשלושת השבועות עד ראש חודש אב, וכן בימי האבלות שבספירת העומר, מפני שקדושת השבת ושמחתה חופפת על זמנים אלו, שאין אומרים תחנון בערב שבת, ולובשים בגדי שבת במוצאי שבת.