שלושת השבועות, שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ולכן המליצו חכמים לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות, למשל, ההולכים לטיול או לרחוץ בים, אף שתמיד צריכים להיזהר ולשמור את הנפש, בימים אלו יזהרו יותר (עי' איכ"ר א, כט).
כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חכמים לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שאחר תשעה באב הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, עפ"י פסיקתא).
ואף שחכמים לא תקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות, ונמנעים מלברך בהם 'שהחיינו'.[1]
יש מנהגי אבלות שנהגו במקצת הקהילות. יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבא, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר יוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד. וכן לגבי נישואין, נהגו יוצאי אשכנז ותימן ורוב יוצאי ספרד, שלא לערוך נישואין בכל שלושת השבועות, ושאר יוצאי ספרד מקילים בזה, ורק מראש חודש אב אין עורכים נישואין (להלן הלכה ט).
בהלכות הבאות נברר בהרחבה את מנהגי שלושת השבועות, תשעת הימים ושבוע שחל בו תשעה באב.