נהגו ברוב קהילות ישראל, שלא לישא אשה בשלושת השבועות. ואף שמעיקר הדין איסור נשיאת אשה בימי האבלות על החורבן חל רק על נישואי רשות, היינו על מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה בבן ובת, אבל מי שעדיין לא קיים את המצווה, היה רשאי לישא אשה אפילו בתשעת הימים. למעשה, מכיוון שימים אלו הם ימי פורענות, נהגו שלא לערוך בהם שום נישואין, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן טוב ובמזל טוב, ובימים אלו אין סימן טוב ומזל טוב. ויש מיוצאי ספרד שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים (כמבואר בהערה).
מסיבת אירוסין ביתית וצנועה, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא, כיוון שיש בה צד של מצווה, מותר לקיימה עד סוף חודש תמוז. אבל מסיבת אירוסין גדולה אסור לקיים בשלושת השבועות. ובתשעת הימים שצריך למעט בהם בשמחה, אסור לקיים אפילו מסיבת אירוסין ביתית וצנועה. אבל מותר להורי החתן והכלה להיפגש ולקבוע את תנאי החתונה, ומגישים לפניהם כיבוד קל. ואף שגם בזה יש שמחה, כיוון שעל ידי פגישה זו הקשר בין בני הזוג יהפוך לעובדה מוגמרת, ויש בכך קירוב למצוות החתונה, מותר לקיימה אף בתשעת הימים. וכן מותר לרווקים להיפגש בתשעת הימים לשם נישואין.[5]
אירוסין מהתורה, היינו קידושין ללא חופה, היה מותר לערוך בתשעת הימים ואפילו בתשעה באב, כדי שלא יקדמנו אחר, ובתנאי שלא יערוך סעודה בתשעת הימים. כיום נוהגים לקיים את האירוסין והנישואין שמהתורה ביחד, אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהיתר האירוסין, שמותר להורי בני הזוג להיפגש בתשעת הימים, כדי להסכים על תנאי הנישואין, ומותר להגיש שם כיבוד קל. וכ"כ במ"ב תקנא, טז. ומסיבת התקשרות הנקראת כיום 'אירוסין' מותר לעשות בתנאי שהיא ביתית וצנועה, ובלי מוזיקה. ואם רוצים להשמיע מוזיקת רקע ממכשיר אלקטרוני, נכון לחזק את השמחה על ידי סיום, אבל אין להקל כמו בימי ספירת העומר שהם פחות ימי צער (ראו לעיל ג, 7).
