יא – מהלכות מזוזה

א – יסוד המצווה

מצווה מהתורה לקבוע בפתחי הבית וחדריו מזוזה, שבה כתובות שתי הפרשיות ‘שמע’ ‘והיה אם שמוע’, שבהן מבוארים יסודות האמונה, כפי שנאמר בהן: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ” (דברים ו, ט; יא, כ). הוסיפה התורה ובארה שהזוכה לקיים את מצוות המזוזה זוכה שירבו ימיו וימי בניו בארץ, שנאמר (שם יא, כא): “לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ” (שו”ע יו”ד רפה, א; שבת לב, ב).

מגמתה של התורה היא לרומם את החיים על כל מרכיביהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכן יש מצוות הפונות אל החקלאות ועבודת האדמה, ויש מצוות ששייכות למשפחה, כנישואין ונידה, ויש מצוות המונחות על גופו של האדם, כתפילין וציצית. גם ביתו של האדם איננו מחוץ לתחום המצוות, והמצווה המרכזית שהתורה ייעדה לו, היא מצוות המזוזה.

 

הבית עלול לגרום לשכחת האמונה ולהתנתקות ממקור החיים, מה’. הנה האדם שוכן לבטח בין קירותיו האיתנים, והוא חושב שיותר אין לו מה לדאוג, הכל בסדר. והאמת היא, שכדי שהחיים ימשיכו בזרימתם ויתקדמו, יש צורך לזכור תמיד את מקור החיים. לכן יש לקבוע את המזוזה בפתח הבית, כדי לחזור ולזכור בכל פעם שנכנסים ובכל פעם שיוצאים את יסודות האמונה שכתובים בה, ובתוכם הפסוק המפורסם: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹוהֵינוּ ה’ אֶחָד” (דברים ו, ד).

לכן יש נוהגים להניח את היד על המזוזה ולנשקה, כדי להיזכר בעניינה של המזוזה בשעה שיוצאים מן הבית ובשעה שנכנסים (רמ”א יו”ד רפה, ב; ברכ”י). אמנם חולה צריך להימנע מלנשקה, כדי שלא להדביק אנשים אחרים במחלתו.

ב – גדרי מצוות מזוזה

בין מצוות התפילין למצוות המזוזה ישנו דמיון, בשתיהן המצווה לכתוב על קלף את פרשת ‘שמע’ (דברים ו, ד), ופרשת ‘והיה אם שמוע’ (דברים יא, יג), אלא שלמזוזה די בשתי פרשיות אלו, ואילו בתפילין כותבים עוד שתי פרשיות: ‘קדש’ (שמות יג, א), ו’והיה כי יביאך’ (שם, יא).

אפשר לומר, ששתי המצוות הללו נועדו לקשר דברים השייכים למציאות החולפת של העולם הזה: הגוף והבית, אל הרעיונות הרוחניים, הנצחיים, המוזכרים בפרשיות המזוזה. המזוזה באה לקדש את ביתו של האדם, והתפילין את גופו.

ההבדל בין המצוות הללו הוא, שבמצוות תפילין רק גברים חייבים, ואילו במצוות המזוזה הכל חייבים בשווה (ברכות כ, ב). לכן גם אשה המתגוררת לבדה בביתה, חייבת לקבוע בו מזוזה ולברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה”.

אפשר לומר, שבעצם האשה שייכת למצוות המזוזה עוד יותר מהאיש, שכן האשה היא עיקר הבית, ועליה מוטלת האחריות הראשונה לדאוג לקדושתו, ולכן גם הקשר שלה אל המזוזה חזק יותר.

גם בית השייך לכמה שותפים, חייב במזוזה, ועל כל אחד מהם מוטל החיוב לדאוג שתהיה מזוזה בפתח ביתם המשותף. וכשאחד מהם קובע מזוזה, כולם יוצאים בה ידי חובה.

וכן בערים המוקפות חומה ישנה מצווה על בני העיר לקבוע מזוזה בכל שער משערי העיר, שנאמר (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ“. ואפילו אם חלק מתושבי העיר הם גויים, אם הרוב הם יהודים, על היהודים לקבוע בשערי העיר מזוזה. אמנם במשך זמן רב, כשהיינו בין הגויים ותחת שלטונם, לא יכולנו לקיים את מצוות קביעת המזוזות בשערי העיר מפני הסכנה, ומפני שהגויים הסירו את המזוזות וביזו אותן (שו”ע ורמ”א יו”ד רפו, א, ש”ך ו-ז, ט”ז ג). ונראה שבשערי העיר העתיקה בירושלים צריכים לקבוע מזוזה. ואף שכיום רוב תושבי העיר העתיקה אינם יהודים, מכל מקום הריבונות הכללית היא ישראלית.

ג – דירת כבוד

אחת הטעויות הרווחות בקרב חלק מהציבור, שנדמה כי רק בפתח הראשי של הבית צריך לקבוע מזוזה. אולם האמת שבכל חדר מחדרי הבית יש לקבוע מזוזה. לכל חדר יש חשיבות, ולכן בכל חדר צריך לקבוע מזוזה אשר תזכיר את מה שכתוב בה: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלוֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. ואם חסרה לאדם מזוזה באחד מחדרי ביתו, צריך להשתדל שלא להשתמש באותו חדר ולא לישון בו עד שיקבע בו מזוזה (פתחי תשובה רפה, א).

וכל זה אמור לגבי סתם חדרים, שעיקר תשמישם הוא דרך כבוד, אבל בחדרים שנועדו לתשמישים שאינם לכבוד המזוזה, אין קובעים מזוזה. ולכן אין לקבוע מזוזה בחדרי השירותים והמקלחת, הואיל ואינם דירת כבוד (שו”ע יו”ד רפו, ד).

אבל חשוב להדגיש, כי רק השירותים והמקלחת נחשבים כמקומות לא מכובדים, מה שאין כן חדר השינה, שלמרות שרגילים להתלבש בו בכל יום, הוא מהחדרים החשובים שבבית, ובוודאי חובה לקבוע בו מזוזה.

אלא שבכל אופן, ישנו חילוק מסוים בצורת קביעת המזוזה. בפתח הבית או הסלון עדיף להניח את המזוזה בתוך נרתיק שקוף מזכוכית או פלסטיק, כדי שקלף המזוזה יראה. אבל בחדרי השינה, שרגילים להתלבש בהם, כדי לשמור על כבודה של המזוזה, יש להניחה בתוך שני כיסויים, שאחד מהם צריך להיות אטום באופן כזה שהקלף של המזוזה לא יֵראה כלפי חוץ, והכיסוי השני יכול להיות שקוף. וטוב לעטוף תחילה את הקלף בניילון שקוף, כדי שישמור על המזוזה מלחות, ולאחר מכן להניח את המזוזה בתוך בית מזוזה שאינו שקוף (שו”ע רפו, ה, מ”ב מ, ז; קונטרס המזוזה בבית ברוך רפו, קי).

היום כמעט כל בתי המזוזה עשויים מפלסטיק שאינו שקוף, כדי שיוכלו לשמש כבתי מזוזה גם בחדרי השינה, אבל כפי שלמדנו, בסלון, במטבח ובפתח הבית, עדיף לכתחילה להשתמש בבתי מזוזה שקופים.

ד – מזוזה בפתח רפת בקר ולולים

בעבר נפסקה הלכה שצריך לקבוע מזוזה ברפת בקר ובלולי תרנגולות (שו”ע יו”ד רפו, א), וקשה, הרי למדנו (בהלכה ג) שאין קובעים מזוזה במקומות שאינם מכובדים, כחדר אמבטיה למשל, ואם כן מדוע צריך לקבוע מזוזה בפתחי הרפתות והלולים? אלא שרפת הבקר של פעם איננה דומה לרפת של היום, וכן הלול של פעם שונה מהלול של היום. בעבר היו לאדם ממוצע כשני חדרים, באחד היה רגיל לגור עם בני ביתו, ובשני היו שוכנות להן הפרה והתרנגולות, ופעמים רבות השתמשו בחדר הרפת גם לשאר צרכי הבית, כמו אחסון רהיטים מסוימים, ולפעמים אף בישלו ואפו בו. וכיוון שנהגו להשתמש בו גם לצרכי הבית, חובה היתה לקבוע בו מזוזה, אף שעיקר שימושו היה לבעלי חיים.

אבל ברפתות שנועדו לפרות רבות, וכן בלולים שנועדו לתרנגולות רבות, הצחנה רבה מאוד, ואינם נחשבים כדירת כבוד, אלא דינם כדין השירותים והמקלחת, שאסור לקבוע בהם מזוזה (פתחי תשובה רפו, ב; ערוה”ש רפו, ו).

ה – בית כנסת

ניתן היה לחשוב שהחובה לקבוע מזוזה בפתח בית הכנסת גדולה מהחובה לקבוע מזוזה בבית פרטי. אבל האמת הפוכה, החובה לקבוע מזוזה היא דווקא בבית מגורים ולא בפתח בית הכנסת. שנאמר (דברים ו, ט): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ“, ‘ביתך’ הוא מקום מגורים שרגילים לאכול ולישון בו, שדווקא הוא חייב במזוזה, אבל בית כנסת, שלא נועד לשמש כבית – פטור מן המזוזה (שו”ע יו”ד רפו, ג).

בדורות הקודמים, כשהמצב הכלכלי היה קשה בהרבה מהמצב היום, והיו עניים רבים שלא היה להם היכן לישון, היו רגילים לשכנם בפרוזדור ובמבואות שלפני בית הכנסת, ובאותם המקומות היה צריך לקבוע מזוזה בכל הפתחים שנכנסו בהם למקומות השינה. אבל בפתחים שנכנסו דרכם למקום התפילה, לא קבעו מזוזות.

אולם לגבי בתי המדרש התעוררה שאלה, כי אולי דווקא בית כנסת פטור מן המזוזה, מאחר שנמצאים בו רק במשך זמני התפילה, שהם בסופו של דבר חלק קטן מן היום, אבל בתי מדרש, שרגילים ללמוד בהם כל היום, אולי צריך להחשיבם כבית דירה ולחייבם במזוזה, וכפי שלמדנו (לעיל ז, ז) שמותר ללומדי התורה לאכול בהם כדי שלא להתבטל מתורה. אכן יש בזה שתי דעות, לדעת רוב הפוסקים גם בית מדרש פטור ממזוזה, ויש מן הפוסקים הסוברים שבית מדרש חייב במזוזה. למעשה נוהגים להחמיר ולקבוע מזוזה בבתי המדרש, אבל אין לברך בשעת קביעתה, מאחר שלדעת רוב הפוסקים אין מצווה לקבוע מזוזה בבתי המדרש (שו”ע יו”ד רפו, י). והואיל ובכל בתי הכנסת רגילים היום לקבוע שיעורי תורה, ויש להם על ידי זה קצת דין של בית מדרש, נוהגים לקבוע גם בהם מזוזות בלא ברכה, אולם על הפתח הראשי שממנו נכנסים גם למבואות וחדרי הספח שבהם לעיתים אוכלים, יש לקבוע מזוזה עם ברכה.

ו – חנויות

ב’שולחן-ערוך’ (יו”ד רפו, יא) נפסק שפתחי החנויות שבשווקים פטורים ממזוזה. אלא שנחלקו המפרשים לאילו חנויות הכוונה. לדעת בעל ‘טורי-זהב’ (רפו, י), כל החנויות פטורות מן המזוזה. משום שהתורה ציוותה לקבוע מזוזה ‘על מזוזות ביתך’, כלומר בפתחי הבתים שגרים בהם, ומקום מגורים כולל כמובן את הפתח הראשי של הבית וגם את פתחי חדרי השינה והמטבח, ואפילו את המחסן שמסייע למגורים בבית. אבל חנות לא נועדה כלל למגורים, ולכן היא פטורה מן המזוזה.

אבל לדעת רוב הפוסקים, כוונת ה’שולחן-ערוך’ לחנויות מיוחדות שנועדו ליריד בלבד, היינו חנויות הנפתחות לשבוע עד שבועיים בשנה, ומאחר שאין שוהים בהן בקביעות, הן פטורות מן המזוזה. אבל חנויות שרגילים להימצא בהן כל יום למשך שעות רבות – חייבות במזוזה (פרישה, פתחי תשובה רפו, י).

למעשה, יש לקבוע מזוזה בפתחי החנויות. ולגבי הברכה, יש אומרים, שכיוון שיש פוטרים לגמרי חנויות מן המזוזה, יש לקובעה בלא ברכה. ויש אומרים, שצריך לברך (עי’ קונטרס המזוזה בבית ברוך ח”ב רפו, קמג). ונראה שאם המוכרים רגילים לאכול במשך היום בחנות, רשאים לברך על קביעת המזוזה.

ז – אורח פטור ממזוזה

לפעמים יהודי מתארח אצל חברו היהודי שאין בביתו מזוזות, או שיש רק מזוזה אחת בפתח הבית ואילו בשאר החדרים אין מזוזות, או שיש בביתו מזוזות פסולות. ועולה השאלה, האם מותר לאורח לאכול וללון בבית או בחדר שאין בו מזוזות כשרות?

תשובה: מצוות המזוזה מוטלת על בעל הבית ולא על האורח, שנאמר (דברים ו, ט): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ“, ולא על מזוזות ביתו של חברך, ולכן האורח מצד עצמו פטור ממזוזה, ומותר לו לאכול ולישון בחדרים שאין בהם מזוזה.

אמנם כאשר אדם נכנס לביתו, עליו לקבוע מיד את המזוזות. וכל זמן שלא הספיק לקבוע את המזוזות, נכון שילך לישון בבית אחר שיש בו מזוזות, כי אפילו לילה אחד אין לישון בבית בלי מזוזות. ורק בלית ברירה, כשאין לו מקום אחר לישון, וגם אין לו אפשרות לרכוש בו ביום מזוזות, מותר לו בשעת הדחק לישון בביתו ללא מזוזות (פתחי תשובה רפה, א).

אבל כל זה אמור לגבי בעל הדירה או שוכר הדירה, שעליו מוטלת החובה לקבוע מזוזה, שנאמר: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ”, מה שאין כן האורח, שאינו חייב בקביעת המזוזה, ומותר לו לאכול ולישון בדירה שאין בה מזוזות.

ח – שוכר בית

כפי שלמדנו, מצוות המזוזה מוטלת על בעל הבית ולא על האורח. אך יש לברר מה דינו של שוכר בית.

באופן כללי שוכר הבית נחשב במשך כל זמן השכירות כבעל הבית, ולכן הוא חייב לקבוע מזוזות בפתחי ביתו וחדריו. ואמנם ישנה מחלוקת אם החיוב על השוכר הוא מן התורה או רק מדברי חכמים, אבל לכולם ברור שהשוכר בית חייב במזוזה.

אלא שיש הבדל בזה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. בחוץ לארץ הדבר תלוי במשך זמן השכירות, כי ברור שאדם ששוכר בית לתקופה קצרה מאוד, לא יכול להיחשב כבעל הבית, אלא כמין אורח המשלם עבור האירוח. ורק אם הוא שוכר את הבית ליותר משלושים יום, הבית קרוי על שמו, והוא חייב לקבוע מזוזות בפתחיו. ונכון שיקבע את המזוזה כבר בתחילת שלושים הימים.[1]

אבל בארץ ישראל, שישנה מצווה ליישב אותה ולהתגורר בבתיה, ההלכה שונה, וכל מי ששוכר דירה, אפילו ליום אחד בלבד, חייב לקבוע בה מזוזה מיד. שני טעמים לדבר, האחד, מקומו הטבעי של יהודי הוא בארץ ישראל, ולכן גם יהודי ששוכר בית ליום אחד נחשב במידה מסוימת כתושב קבע. והטעם העיקרי הוא, שאולי מתוך כך שנחייב אותו לקנות מזוזות ולקובען בביתו, השוכר יתקשר לביתו ולארצו, ויחליט להשתקע בארץ לצמיתות, ונמצאת הארץ מיושבת (שו”ע יו”ד רפו, כב).


[1]. אם שכר מראש ליותר משלושים יום, רשאי לקבוע את המזוזה מיד בתחילת שכירותו בברכה. ויש אומרים שהואיל והוא מתכוון לשכור ליותר משלושים יום, חובה עליו לקבוע מזוזה מיד עם כניסתו, וכך דעת נמוק”י וכ”כ הגאון מליסא בדה”ח וערוה”ש רפו, מט.

ואם הוא שוכר לפחות משלושים יום ורוצה לקבוע מזוזה, כתב בפתחי תשובה רפו, יז, בשם א”א, שאם ירצה, רשאי לקבוע מזוזה ולברך עליה. וכך דעת הח”א ועוד. לעומת זאת דעת כמה אחרונים, שאינו רשאי לברך (חקרי לב קכח, קרן אורה). ומספק אין לברך. (ועי’ בשכל טוב רפו, רעג; רפו, רפד-רפו).

ט – מלון או צימר

לעיתים אדם יוצא לחופשה ושוכר לעצמו חדר במלון, ומתברר לו שאין לחדר מזוזה, או שיש מזוזה אבל היא כל כך קטנה עד שמסתבר שהמזוזה פסולה וממילא אינה מועילה. והשאלה האם מותר לאורח לישון בחדר שאין בו מזוזה? מצד אחד נאמר בתורה “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ“, היינו בעל הבית הוא החייב במזוזה, ולא האורח, אולם מן הצד השני, התשלום שהאורח משלם בעבור חדרו יוצר זיקה מסוימת של בעלות ואחריות כלפי החדר, כדוגמת השוכר.

פסק ה’שולחן-ערוך’ (יו”ד רפו, כב), שהגר בפונדק פטור ממזוזה שלושים יום, ואם הוא מתגורר בפונדק או במלון יותר משלושים יום, נחשבת שהותו שם לשהות קבועה והוא חייב לדאוג שתהיה בחדרו מזוזה כשרה.

ואמנם למדנו שהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, ואפילו אם שכר את הבית ליום אחד בלבד. אלא שדין שוכר בית שונה מדין שוכר חדר במלון. שכן הטעם ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה הוא משום מצוות ישוב הארץ, שאולי מתוך כך שנחייב את השוכר בקניית המזוזות ובקביעתן בפתח הבית, יתקשר השוכר לביתו ויחליט להשתקע בארץ. אבל לגבי בית מלון או צימר נימוק זה לא קיים, שהרי לא יתכן שהאורח יחליט להישאר בחדר המלון לתמיד. ולכן נקבעה ההלכה שגם בארץ ישראל, רק לאחר שהות קבועה של שלושים יום מתחייב האורח במצוות המזוזה.

כל זה אמור כמובן לגבי המתארח במלון, שמצד הדין רשאי לישון בחדרים פחות משלושים יום למרות שאין בפתחיהם מזוזות כשרות. אבל בעל מלון יהודי, חייב לדאוג שבכל חדרי מלונו יהיו מזוזות כשרות (ערוה”ש רפו, מח).[2]


[2]. בפשטות הדר בבית מלון שלושים יום חייב במזוזה, וכ”כ בערוגות הבושם ר”ל, ומנח”י י, צב, וחובת הדר ג, ה, ועוד. אמנם בשכל טוב רפו, רפג, אחר שהביא דברי המחייבים הזכיר שדעת משנה הלכות ד, קלד, שפטור, כי זו דירת ארעי גם אחר שלושים יום. וכן כתב בשם מהרש”ג ב, קכב, שפטור ממזוזה מפני שעדיין בעל הבית אחראי על החדרים, ורהיטיו בתוכם, ואסור לאורחים לשנות דברים בחדר. וסיכם שם שיקבע מזוזה בלא ברכה. ועי”ש עוד רפו, אותיות: רצז, שב. אולם כאמור לרוה”פ יקבע בברכה. וכבר למדנו בהערה הקודמת, שגם כשפטורים ממזוזה, לדעת כמה פוסקים אפשר לקובעה בברכה.

י – גודל הבית

שני תנאים עיקריים צריכים להתקיים כדי שתחול המצווה לקבוע מזוזה. האחד, שהבית יהיה בגודל כזה שאפשר להשתמש בו לדירה. השני, שיהיה לבית פתח עם שתי מזוזות ומשקוף.

לגבי התנאי הראשון נאמר בתורה: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ“, ומכאן יש ללמוד שעל מזוזות הבית צריכים לקבוע מזוזה, אבל אם החדר אינו ראוי לשמש כבית דירה, אין מצווה לקבוע בו מזוזה. ואמרו חכמים, שכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו ראוי לשמש לדירה ואינו חייב במזוזה. אורך האמה הוא 45.6 ס”מ, ואם כן רק חדר שגודלו לפחות 182 ס”מ על 182 ס”מ – יהיה חייב במזוזה (עי’ פנה”ל סוכות ב, 1).

אלא שלעיתים מתעוררת שאלה, מה יהיה דין חדר צר וארוך, שמצד אחד רוחבו פחות מארבע אמות, היינו פחות מ-182 ס”מ, אבל הואיל והוא ארוך, מבחינת השטח גודלו כגודל חדר של ארבע אמות על ארבע אמות. לדעת הרמב”ם חדר כזה חייב במזוזה, כי העיקר ששטח החדר יכיל יותר מאשר ארבע אמות על ארבע אמות, כלומר יותר מ-16 אמות מרובעות. אבל לדעת הרא”ש, חדר שרוחבו פחות מארבע אמות אינו ראוי לשימוש כבית, ולכן הוא פטור ממזוזה.

למעשה, מאחר שיש בזה מחלוקת, נפסקה ההלכה שצריך לקבוע בחדר כזה מזוזה ללא ברכה (שו”ע יו”ד רפו, יג ; ש”ך כג).[3]


[3]. לדעת חמודי דניאל (הובא בפת”ש רפו, יא), חדר שלא נועד לשינה אלא לבית שער, מרפסת ומחסן, אם הוא ממלא את ייעודו, גם אם יהיה קטן מד’ אמות – חייב במזוזה. ורוה”פ חולקים ופוטרים, ולכתחילה יקבע שם מזוזה בלא ברכה. ואם אפילו אינו נחשב כמחסן אלא רק לתליית מעילים וכדומה, כתב במנח”י ג, קג, שלא יקבע שם מזוזה שהוא כמו חור ולא כחדר (שנחשב כבית).

יא – פתח

התנאי השני, שיהיה לחדר פתח, אבל אם אין לחדר פתח ורגילים להיכנס אליו דרך החלון, אין לקבוע בו מזוזה. וכן פתח שוכב פטור ממזוזה. כלומר, עליית גג שעולים אליה דרך סולם או מדרגות שמגיעים לפתח שנפער בתקרה, מאחר שהפתח שוכב הוא פטור ממזוזה (פתחי תשובה רפז, א).[4]

כדי שהמקום שדרכו נכנסים לבית ייקרא פתח, צריך שיהיה לו שיעור מינימלי. ולכן נפסקה הלכה, שפתח הנמוך מעשרה טפחים, שהם 76 סנטימטר, פטור ממזוזה. וכן פתח שרוחבו פחות מארבעה טפחים, שהם 30.4 סנטימטר – פטור ממזוזה (וש”ע יו”ד רעז, ב; ש”ך ב).

החיים של האדם מתחלקים לשני חלקים. בחלק האחד מצוי האדם בביתו, שם הוא חושב את מחשבותיו האישיות הפרטיות, ושם הוא שוהה בחברת משפחתו. אבל הבית לבדו אינו מספק את כל צרכיו של האדם, ולכן הוא צריך לצאת החוצה כדי להתפרנס ולהביא מזון לבני ביתו. גם מבחינה רוחנית הבית אינו מספק את כל מאווייו של האדם, והוא צריך לצאת ולהתמלא ברעיונות נוספים שאותם יוכל להמשיך לעכל בתוך ביתו פנימה. אבל כשהוא נכנס לבית עליו להיזהר שלא להכניס פנימה רעיונות שאינם טובים ומתאימים לבית. וכן כשהוא יוצא, עליו להיזהר שלא לאבד את שיווי המשקל ולסטות מדרך הישר.

הפתח הוא המקום שמבטא באופן חריף את המעבר שבין הבית ובין החוץ, ובו ציוותה התורה לקבוע את המזוזה. בנקודת המעבר בין החוץ לפנים, צריך ישראל להיזכר, בכל הרעיונות הרוחניים הכתובים במזוזה. ומתוך כך כשייכנס לביתו, לא יכניס עמו רעיונות שקלט בחוץ ואינם ראויים לביתו, ומאידך לא יסתגר יתר על המידה, כדי שלא יהפוך להיות אדם פרטי וקטנוני. וכן כשהוא יוצא החוצה, עליו לזכור את המזוזה, כדי שלא ייסחף אחר רעיונות זרים.


[4]. בדרך כלל פתח מורכב משתי מזוזות ומשקוף מעליהן, והם בולטים מהקיר והתקרה. אבל כשיש שלושה קירות והקיר הרביעי פרוץ לגמרי, לדעת הרא”ש והטור, סופי הכתלים והמשקוף נחשבים כמזוזות, וחייב במזוזה, וכך נפסק בט”ז רפז, א. וי”א שהרמב”ם סובר שפטור, וכן דעת ריא”ז. ועל כן יקבע בלא ברכה. בדרך כלל בפתח כזה גם אין דלת, ולדעת הרמב”ם אין צריך לקבוע מזוזה בפתח ללא דלת, ולדעת רש”י, תוס’, רא”ש וראב”ד, חייב במזוזה. וכיוון שהם הרוב נפסק שצריך לקבוע מזוזה אבל בלא ברכה (עי’ ב”י ושו”ע רפו, טו, ש”ך כה. ועי’ קונטרס המזוזה רפז, ד, ושכל טוב רפז, ט).

לעיתים יש מזוזת פתח בצד אחד בלבד, ובצד השני הקיר נמשך. אם מזוזת הפתח בצד ימין, יקבע שם מזוזה בלא ברכה. ואם הכותל הימני שבצד המעבר נמשך, כיוון שאין מזוזת פתח בצד ימין, הרי הוא פטור ממזוזה. עי’ ט”ז רפז, א, ו, וקונטרס המזוזה רפז, ג.

כאשר אין משקוף לפתח, אם הוא בפתח הבית, י”א שסוף התקרה נחשב כמשקוף, ולכן יקבע בלא ברכה. אבל בתוך הבית, כאשר יש מעבר בין סלון למטבח, אף שיש כתלים בשני צידי המעבר, אם אין שם משקוף – פטור ממזוזה. (ועי’ בקונטרס המזוזה רפז, ה, ושכל טוב רפז, כ).

יב – ברכת המזוזה

תקנו חכמים, שלפני שיקבע אדם את המזוזה בפתחו יברך ברכה. תפקידה של הברכה הוא לרכז את הכוונה ולרומם את המחשבה לקראת עשיית המצווה.

הואיל וזה תפקידה של הברכה, יש לאומרה לפני עשיית המצווה ולא לאחריה, וכן צריך לאומרה ממש סמוך לעשייתה, ולא זמן רב לפני כן. וכך עושים: מניחים את המזוזה במקום המיועד לה, ומכינים את המסמרים או את הדבק שבעזרתם יחברו את המזוזה לפתח, מברכים, ומיד לאחר הברכה קובעים את המזוזה.

שני חלקים עיקריים ישנם בברכה, הראשון מזכיר שה’ אלוקינו הוא מלך העולם, והוא זה שממנו באה הברכה לעולם, ובחלק השני אנו ממשיכים ואומרים, שה’ אלוהינו הוא שציוונו לעשות את המצווה הזו.

זה נוסח ברכת המזוזה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה”. נוסח זה טוב לאדם שקובע מזוזה בביתו, שהוא יכול לומר “אשר… ציוונו לקבוע מזוזה”, מאחר שהוא עצמו נתחייב במצווה זו. אבל אדם שקובע מזוזה בבית חבירו, יברך בנוסח שונה מעט: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על קביעת מזוזה”, כלומר על המצווה הכללית של מזוזה שכל ישראל שייכים אליה (רמב”ם הל’ ברכות יא, יג).

הקובע כמה מזוזות יחד, יברך על אחת ויפטור את כולן (רמ”א רפט א). ואם יש שם כמה בני בית, וכל אחד רוצה לזכות במצווה, יקבע כל אחד מזוזה בחדר שלו ויברך עליה.

יג – בדיקת המזוזה

אחת ההלכות החשובות בהלכות מזוזה היא, שצריך לבדוק את המזוזה פעמיים בשבע שנים. ואמנם מזוזה של רבים, כמו למשל מזוזות שערי העיר, או מזוזות חדרים השייכים למשרדים ממשלתיים או לצה”ל, צריך לבדוק רק פעמיים בחמישים שנה. אבל אדם פרטי צריך לבדוק את מזוזותיו בערך כל שלוש שנים וחצי, והעיקר שיבדוק פעמיים בשבע שנים. וכן כתב ב’שולחן-ערוך’ (יו”ד רצא, א): “מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבע שנים, ושל רבים – פעמיים ביובל”.

ישנם שני סוגי בדיקה: ישנה בדיקה של מגיה מומחה, שתכליתה לבדוק אות אחר אות, ולוודא שצורת כולן כשרה על פי ההלכה. וכן לבדוק אם לא נדבקו שתי אותיות זו לזו, שאם נדבקו – המזוזה פסולה. בדיקה יסודית זו צריכה להתבצע עוד לפני קניית המזוזה. ולכן צריך להקפיד לקנות מזוזות אצל אדם ישר שיכול להעיד שהמזוזה עברה בדיקה של מגיה מוסמך.

סוג אחר של בדיקה הוא הבדיקה שצריכה להיעשות פעמיים בשבע שנים, ותכליתה לבדוק האם במשך הזמן שעבר, המזוזה ניזוקה ונפסלה. כי יתכן שמפני הלחות ניטשטשו האותיות, או שהדיו לא היה מספיק טוב וחלק ממנו התפורר ונפל ברבות הזמנים. את הבדיקה הזו יכול כל אדם לעשות בעצמו (חת”ס יו”ד רפג). וכך פעמיים בשבע שנים יוריד את המזוזה, יבדוק אם כל האותיות נשארו שלמות ולא נסדקו, וכן יעיין במקומות קיפול הקלף כדי לראות אם הדיו נמחק שם. ואם המזוזה נשארה כפי שהיתה, יחזירנה למקומה. ואם התעורר אצלו ספק, ישאל שאלת חכם. וכמובן שאם נתעורר אצלו ספק שמא מזוזותיו לא עברו מלכתחילה בדיקה יסודית, עדיף שמגיה מוסמך יבדוק את המזוזות. מזוזה שנעטפה בניילון אטום בקפידה, ואינה חשופה לשמש, כיוון שהוא מוגנת מלחות, אין חובה לבודקה כלל.[5]

חשוב לציין, שישנו ספק האם יש לברך על קביעת מזוזה בעת החזרת המזוזה למקומה אחר בדיקתה. יש אומרים שהואיל והמזוזה הוסרה על מנת להחזירה מיד למקומה, אין לברך בשעת קביעתה מחדש. ויש אומרים שהואיל ולא היתה ודאות שתימצא כשרה, אם נמצאה כשרה – יש לברך בעת קביעתה. למעשה, מחמת הספק יש להימנע ולא לברך, כדי שלא להיכנס למצב של ספק ברכה לבטלה. ואם המזוזה נלקחה לבדיקה שארכה כמה שעות, יש לברך בעת קביעתה מחדש.

ואם בדק כמה מזוזות יחד, העצה הנכונה שיחליף את מקום המזוזות. למשל, את המזוזה של המטבח יקבע בחדר השינה, וכן להיפך, ואז יוכל לברך לפי כל השיטות, אפילו אם יחזיר את המזוזות למקומן מיד אחר הבדיקה (קונטרס המזוזה בבית ברוך ח”ב רפט, ה).


[5]. ברייתא ביומא יא, א: “מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע (שבע שנים), ושל רבים פעמיים ביובל”. רש”י מבאר שצריך לבדוק שמא “נרקבה או נגנבה”. ומוסיף הרמב”ם (סת”ם ה, ט) ומבאר, שהריקבון עלול לגרום לקריעת המזוזה או מחיקת אותיות. וכן נפסק למעשה בשו”ע יו”ד רצא, א, שיש לבדוק את המזוזות פעמיים בשבע שנים, וכ”כ אחרונים רבים ומהם: לבוש, קיצוש”ע יא, כה; יחו”ד א, מט. מנגד, כתב בשולחן גבוה יו”ד רצא, א, שמנהג העולם שלא לבדוק את המזוזות, מפני שמניחים את המזוזות בשפופרת שמגנה עליה מלחלוחית הכותל. וכ”כ קול יעקב רצא, א. ובימינו רבים נוהגים להורות, שכל זמן שעוטפים את המזוזה בניילון כך שאין חשש שתקבל לחות, וגם אינה במקום שמקבלת חום חזק מהשמש או מתנור, אין צריך לבודקה. וכך דעת רשז”א (הליכות שלמה תפילה ד, נב), וריש”א (שו”ת מציון תצא תורה לרב נבנצל יו”ד תרכ, הערה תמא).

יד – דרך קביעת המזוזה

היסוד העיקרי בקביעת המזוזה הוא, שהמזוזה תהיה קבועה בצורה יציבה וקיימת, כך שלא תיפול במשך הזמן שיעבור. וכתב השולחן ערוך (יו”ד רפט, ד): “כיצד קובעה? ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח, או יחפור בה חפירה ויקבענה בה. ולא יעמיק לחפור טפח בעומק, שאם עשה כן, פסולה”, הדרך של הקביעה במסמרים פשוטה וידועה, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. האפשרות השנייה שמעלה השולחן ערוך היא, לחפור מעט בצד ימין של הדלת, ולהניח בתוך החפירה את המזוזה, לצפותה מצדדיה במלט, ואת פניה לכסות בזכוכית, כך שתיראה לנכנסים וליוצאים.

כיום ישנם פתחים שעשויים ממתכת, וקשה לקבוע בהם את המזוזה על ידי מסמרים או ברגים. והשאלה האם מותר להדביק את המזוזה על ידי דבק מגע או כל דבק אחר. פסקו האחרונים, שהעיקר הוא שהמזוזה תהיה מחוברת היטב, באופן שלא יהיה חשש שתיפול, ולכן מותר לקבוע את המזוזה גם על ידי דבק. ולגבי הדבקה בסלוטייפ, היינו בנייר דבק, ישנו ספק מסוים, מצד אחד ברור שלאורך שנים הוא לא יחזיק מעמד, אבל מצד שני אפשר להניח שהדבק יחזיק את המזוזה למשך חודשים רבים. למעשה, עדיף להשתמש בדבק העמיד ביותר, ובדיעבד אם הדביק בניר דבק יצא ידי חובה, ובלבד שההדבקה תוכל להחזיק מעמד לפחות שלושים יום.

טו – מקומה של המזוזה

את המזוזה קובעים בצד ימין של הפתח. והכוונה בצד שהוא ימני בשעה שנכנסים לבית או לחדר. ואם קבע את המזוזה בצד שמאל – לא יצא ידי חובה.

כשעובי הפתח רחב, כמו בבתים הישנים שעובי הקירות היה קרוב למטר, יש לקבוע את המזוזה בטפח הקרוב לחוץ, כדי שהמזוזה תכלול את כל הפתח, ומיד בכניסתנו ניפגש עם המזוזה. אבל אין זה מעכב, וגם אם לא קבעו את המזוזה בטפח החיצון של הפתח – היא כשרה.

גובה המזוזה בתחילת השליש העליון של הפתח. כלומר מודדים את גובה הפתח ומחלקים אותו לשלושה חלקים. בפתח שגובהו שני מטר, כמו ברוב הדלתות שלנו, יהיה כל שליש כ-67 סנטימטר, ואם כן יש לקבוע את המזוזה כך שכולה תהיה למעלה מ-134 ס”מ.

וצריך לדייק מאוד במדידה זו, הואיל ואפילו אם חלק קטן מן המזוזה יהיה בגובה של פחות משני שליש הפתח – לא קיים את המצווה. ובמקרה שלא נעשית מדידה עדיף לקבוע את המזוזה גבוה יותר, מפני שאע”פ שלכתחילה עדיף לקובעה בתחילת השליש העליון, מכל מקום גם אם יקבע את המזוזה באמצע השליש העליון של הפתח או אפילו לקראת סופו, גם אז יקיים את המצווה, ובלבד שלא יקבענה בטפח העליון של הפתח. ולכן כשלא מודדים, יש להעדיף טעות כלפי מעלה מאשר טעות כלפי מטה (שו”ע יו”ד רפט, ב; ט”ז וש”ך).

כרמז להלכה זו אפשר לומר, שגם באדם שלושה חלקים, החלק העליון שבאדם הוא השכל, אחריו מגיע החלק השני שהוא הלב והרגש. ולאחר מכן, לאחר שחושבים, מרגישים ורוצים, בא תורו של החלק השלישי שהוא המעשה. קביעת המזוזה בשליש העליון מסמלת את קביעת רעיונותיה של המזוזה במחשבה, בחלק העליון שבאדם. והנטייה כלפי מטה בתחתית השליש העליון, מסמלת את ההשפעה שצריכה להיות לרעיונות ולמזוזה על שני החלקים הנמוכים יותר, על הרגש והמעשה.

טז – צורת המזוזה – ישר או באלכסון

ישנם הבדלים במנהג צורת קביעת המזוזה, יש מקומות שבהם המזוזה קבועה ישר במאונך, ויש מקומות שבהם המזוזה קבועה באלכסון.

הבדל המנהגים נעוץ בפירוש דברי חכמים שאמרו שאם עשה את המזוזה “כמין נגר (בריח) – פסולה” (מנחות לג, א). לדעת רש”י, רמב”ם ורוב הפוסקים, צריך לקבוע את המזוזה זקופה, ראשה כלפי מעלה ותחתיתה כלפי מטה, בזווית ישרה לגמרי. ואם השכיבה במאוזן – לא יצא ידי חובה. ואילו לדעת רבנו תם פירוש הדברים הפוך, צריך לקבוע את המזוזה בשכיבה, היינו במאוזן, ואם קבעה במאונך, היינו בזקיפה, לא יצא ידי חובה.

למעשה נפסק ב’שולחן-ערוך’ (יו”ד רפו, ו) כדעת רוב הפוסקים, שהמזוזה צריכה להיות זקופה, וכן נוהגים יוצאי ספרד.

אבל יוצאי אשכנז ומרוקו נוהגים לקבוע את המזוזה באלכסון, ראשה כלפי פנים הבית ותחתיתה כלפי חוץ. וטעמם, הואיל ולדעת רבנו תם במזוזה זקופה לא יוצאים ידי חובה, רצוי לכתחילה להתחשב גם בדעתו ולקבוע את המזוזה באלכסון, באופן כזה שלשתי השיטות יוצאים ידי חובה, מאחר שמצד אחד היא איננה זקופה, ומצד שני היא איננה שוכבת במאוזן.

וכיוון שלדעת רוב הפוסקים המזוזה צריכה להיות זקופה, גם למנהג יוצאי אשכנז אין קובעים את המזוזה ממש באלכסון, אלא באופן שתהיה יותר זקופה מאשר שוכבת. ומובן שגם לפי מנהג יוצאי אשכנז, במקרה שאין אפשרות לקבוע את המזוזה באלכסון, יש לקובעה זקופה כדעת ‘שולחן-ערוך’.

יז – עקירת מזוזות בעת מעבר דירה

אדם שעובר דירה ולוקח עימו את כל חפציו, אסור לו להסיר את המזוזות ממקומן. אמרו חכמים, מעשה באחד שנטלה ויצא, וקבר את אשתו ושני בניו (ב”מ קב, א; שו”ע יו”ד רצא, ב). משום שבנטילת המזוזה הוא מאפשר למזיקים להיכנס לבית, ואם אינו חס על הבאים לגור אחריו בבית, לא חסים עליו (תוס’ שם). ולא רק לבעל הבית עצמו שמתכונן לעבור דירה ולמוכרה או להשכירה למישהו אחר אסור לקחת את המזוזות, אלא גם לשוכר ששכר מיהודי דירה שלא היו בה מזוזות, והשוכר הוא זה שקנה את המזוזות וקבען, גם לו אסור לקחת את המזוזות בשעה שהוא מפסיק את שכירותו ויוצא מן הבית.

וכל זה דווקא כאשר הבית שייך ליהודי, אבל אם בעל הבית הוא גוי, אדרבה צריך לקחת את המזוזות בשעה שעוזבים את הבית. וכן כאשר עומדים להרוס את הבית, צריך לקחת לפני כן את המזוזות.

לפעמים יש לאדם מזוזות יקרות מאוד, שנכתבו על ידי סופר מומחה, ורצונו לקחת את המזוזות איתו. וההצעה לגביו היא, שכמה ימים לפני שיעבור דירה, יחליף את המזוזות המהודרות במזוזות כשרות רגילות, את המהודרות יקח איתו, ואת הכשרות ישאיר בבית הישן.

צריך להוסיף, שאף על פי שההלכה היא שאסור ליוצא מהבית לקחת את המזוזות, מכל מקום אפשר לבקש בעבורן תשלום מהדייר החדש שיבוא אחריו. אבל גם אם הדייר החדש אינו שומר תורה וטוען שאינו מעוניין במזוזות ולכן גם לא רוצה לשלם עבורן – אסור ליוצא לקחת את המזוזות.[6]


[6]. כתבתי למעלה, לפי הפירוש העיקרי, שהטעם שאסור ליטול את המזוזות שלא ליתן למזיקים מקום (תוס’). ויש מבארים, שהואיל וכבר חלה בבית קדושה מהמזוזה – אין לבטלה. לפי”ז גם כאשר אין לאדם מזוזות לביתו החדש, לא יטול את המזוזות מהבית שהוא עוזב. אולם לדעת רב אחאי גאון ורב האי גאון (הובאו בחידושי הריטב”א ב”מ קב, א), האיסור מפני ביזוי המזוזה, אבל אם יקחנה ויקבענה במקום אחר, אין לה ביזיון. ולמעשה אין סומכים על דעה זו, אבל בשעת הדחק כאשר אין לו מזוזה לביתו החדש, וקשה לו מאוד להשיגה, כתבו האחרונים שאפשר לסמוך על דעת הגאונים ליטול את המזוזות מהבית הישן ולהעבירן לחדש (ברכי יוסף רצא, ב, פת”ש ז, פמ”ג משב”ז או”ח טו, ב). עוד הוסיף בברכ”י, והובא בפת”ש רצא, ז, שגם אם היוצא והנכנס מוכנים, זה להוציא את מזוזותיו וזה לקבוע את שלו, אין לחלק ולהתיר זאת. אמנם לשוכר שנכנס, אחר שיכנס מותר להסיר את מזוזות חבירו ולקבוע את שלו. וכמובן יחזיר לחבירו את המזוזות שהוציא (שכל טוב רצא, כז, בשם מור ואהלות).

דילוג לתוכן