לעיתים אדם יוצא לחופשה ושוכר לעצמו חדר במלון, ומתברר לו שאין לחדר מזוזה, או שיש מזוזה אבל היא כל כך קטנה עד שמסתבר שהמזוזה פסולה וממילא אינה מועילה. והשאלה האם מותר לאורח לישון בחדר שאין בו מזוזה? מצד אחד נאמר בתורה "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ", היינו בעל הבית הוא החייב במזוזה, ולא האורח, אולם מן הצד השני, התשלום שהאורח משלם בעבור חדרו יוצר זיקה מסוימת של בעלות ואחריות כלפי החדר, כדוגמת השוכר.
פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רפו, כב), שהגר בפונדק פטור ממזוזה שלושים יום, ואם הוא מתגורר בפונדק או במלון יותר משלושים יום, נחשבת שהותו שם לשהות קבועה והוא חייב לדאוג שתהיה בחדרו מזוזה כשרה.
ואמנם למדנו שהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, ואפילו אם שכר את הבית ליום אחד בלבד. אלא שדין שוכר בית שונה מדין שוכר חדר במלון. שכן הטעם ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה הוא משום מצוות ישוב הארץ, שאולי מתוך כך שנחייב את השוכר בקניית המזוזות ובקביעתן בפתח הבית, יתקשר השוכר לביתו ויחליט להשתקע בארץ. אבל לגבי בית מלון או צימר נימוק זה לא קיים, שהרי לא יתכן שהאורח יחליט להישאר בחדר המלון לתמיד. ולכן נקבעה ההלכה שגם בארץ ישראל, רק לאחר שהות קבועה של שלושים יום מתחייב האורח במצוות המזוזה.
כל זה אמור כמובן לגבי המתארח במלון, שמצד הדין רשאי לישון בחדרים פחות משלושים יום למרות שאין בפתחיהם מזוזות כשרות. אבל בעל מלון יהודי, חייב לדאוג שבכל חדרי מלונו יהיו מזוזות כשרות (ערוה"ש רפו, מח).[2]
