חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – דם וכתם

א – דמים טמאים וטהורים

אשה שיצא ממנה דם נידה, היינו דם וסת – נטמאה, ונעשו האיש והאשה אסורים זה לזה, שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ". דם נידה המטמא הוא הדם היוצא מהרחם, שנאמר (ויקרא כ, יח): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה (נידה)… וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (הסכימה לחיבור בעת שהדם יוצא מרחמה) – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם". כלומר, הרחם שבו נוצרים החיים הוא גם המקום שממנו יוצא דם טמא של נידה וזיבה. על ידי מצוות עונה בימי הטהרה ואיסור קרבה בימי הנידה, האיש והאשה מעצימים את הקשר שביניהם באופן שמוסיף טוב וחיים, ונמנעים מהטיית כוחותיהם לצד הטומאה והרע שמאבדים וכורתים את חייהם.

צבעים שונים יש לדם, יש גוונים שהם טהורים ויש גוונים שהם טמאים, שנאמר (דברים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם – בין דם טהור לדם טמא" (נדה יט, א). למדו חכמים מדיוק הפסוקים, שהתכוונה התורה לאסור ארבעה גוונים של דם, ושאר גווני הדם – טהורים. אלו הם הטמאים: א) 'אדום כדם המכה' – כדם היוצא מֵחֲתָךְ מיד לאחר פציעה ולא מעט אחר כך. ב) 'כקרן כרכום' – כעלים דקים של זעפרן שצבעם אדום-כתום. ג) 'כמימי אדמה' – כצבע אדמה דשנה בבקעות שבגליל המוצפת מים, שצבעהּ חום-אדום. ד) 'כמזוג' – כצבע יין אדום מהשרון שעירבו אותו עם כמות כפולה של מים (אדום-סגול). ה) עוד אמרו חכמים שיש צבע חמישי – שחור כדיו, שהוא בעצם הצבע הראשון של דם 'אדום כדם המכה' שצבעו לקה והשתנה (נדה יט, א – כ, א). מהתורה, כל שאר גווני האדום, השחור, הוורוד, הכתום והחום – טהורים.[1]


[1]. משנה בנדה יט, א: "חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג". בגמרא מבואר שלמדו את חמשת הדמים מכך שנאמר בהקשר זה פעמיים "מְקוֹר דָּמֶיהָ" (ויקרא יב, ז; כ, יח) בלשון רבים, משמע יש ארבעה סוגי דם, והשחור הוא האדום שלקה והפך לשחור. ביאר בתוס' הרא"ש (נדה כ, א, 'וכולן'), שקבעו חכמים חמישה דמים אלו מפני שהם המצויים באשה, ומסתבר שאותם אסרה התורה. בהמשך המשנה מבואר שבית שמאי מחמירים בעוד שני גוונים, ועקביא בן מהללאל מחמיר גם בסוג של ירוק שהוא צהוב כחלמון ביצה, ואין הלכה כמותם. ארבעת הגוונים הללו של הדם אינם על סולם אחד של אדום, כשאחד כהה מחברו, אלא הם גוונים שונים שלכל אחד סולם בהירות וכהות משלו. לכן נחלקו בגמרא מה דין כל אחד מהגוונים כשהוא בגוון מעט יותר כהה או מעט יותר בהיר, ומוסכם שהרבה יותר בהיר או הרבה יותר כהה – טהור. וישנם עוד גווני אדום רבים שאינם טמאים (בינת אדם ח, יג; ערוה"ש קפח, ה).

כל הדמים הטמאים הם טמאים בתנאי שיצאו מהרחם, אבל אם לא יצאו מהרחם – טהורים. כפי שביארו חכמים במשנה (נדה יז, ב): "דם החדר (הרחם) טמא, דם העלייה (י"א שחלות וי"א שלפוחית השתן) – טהור". אולם לא כל הדמים היוצאים מהרחם טמאים, שכפי המבואר למעלה, מהרחם יוצאים גם דמים טהורים (רמב"ם איסו"ב ה, ו). ייתכן שחלק מגווני הדם הטהור הם ההפרשות שיוצאות לפני תחילת הווסת או אחריו, כלומר, לעיתים רירית הרחם, שממנה יוצא דם הווסת, מתפרקת בתהליך יותר ארוך ומדורג, וכיוון שבתחילה מופרש מעט דם שנמהל בשאר נוזלים, אין בו צבע טמא, וכן בסוף ההתפרקות אחוז הדם פוחת עד שכבר אין בו צבע טמא. (לראב"ד רוב הדמים מהמקור טמאים, ולכן אמרו בנדה כא, א: 'אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם'. מנגד לרז"ה, אפשר שאין רוב הדמים טמאים, וכפי שלמדנו מגזירת רבי לעיל א, ו).

ככלל אפשר אולי לומר, שהדמים הטמאים הם היוצאים בתהליך של אובדן חיים, כגון וסת נידה שבו אובדות הביצית והרירית שיכלה לקיים את העובר, וזיבה שבה נפגע תהליך היווצרות הביצית והרירית. אבל דמים שיוצאים בלא לפגוע בחיים שאמורים להתרקם ברחם, או שיוצאים לאחר שהחיים שהחלו להיווצר כבר אבדו – אינם טמאים.

ב – קושי ההבחנה

ההבחנה בין דם טמא לדם טהור דורשת מומחיות רבה, מפני שגווני הדם רבים, ויש להתרגל להתבונן בצבעם ובמרקם שלהם, כדי להבדיל בין האסור והמותר. לכן הורתה התורה לשאול את החכמים במקרים של ספק, ובמקרים נדירים אף לשאול את בית הדין הגדול שבירושלים, שנאמר (דברים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם" – "בין דם טהור לדם טמא", "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ", לשמוע את הוראת החכמים איזה גוון הוא של דם טהור ואיזה גוון של דם טמא. לכן גם הקפידו שלא לראות דמים בלילה, כדי שיוכלו להבחין בצבעו המדויק של הדם (מגילה יד, א).

לדוגמא, הגוון הראשון הוא "אדום כדם המכה", בארו חכמים (נדה יט, ב), שהכוונה לדם היוצא מהשור מיד לאחר שחיטתו, ולא הדם שיוצא ממנו לאחר מכן. עוד אמרו, שהוא כדם כינה של ראש ולא כדם כינה של גוף, שצבעהּ שונה מעט. עוד אמרו, שהוא כדם פצע של בחור צעיר ולא של אדם מבוגר. וכל זה כדי לבאר את הגוון הראשון. כיוצא בזה נחלקו האמוראים על כל ארבעת גווני האדום, כאשר השתנו להיות מעט יותר כהים או מעט יותר בהירים. כיוצא בזה אמרו חכמים במשנה לגבי דם שחור שהוא כדיו, ובארו, שאם הוא פחות עמוק, כגון שהוא שחור כעורב או כזפת – טהור (נדה כ, א).

בעקבות חורבן המקדש ופיזור הגלויות נחלשו המסורות, עד שגם רבנים חשובים התקשו להבחין בין דמים טמאים לטהורים. וכן מסופר על שלושה מגדולי האמוראים, אמימר, מר זוטרא ורב אשי, שהלכו להקיז דם, כפי המלצת הרפואה שהיתה מקובלת באותם ימים. לאחר שהדם החל לצאת לכלי הראשון, אמר אמימר, שהיה המבוגר שבחבורה, שדם זה הוא כצבע 'דם של מכה', שהוא הסוג הראשון של דם טמא. לאחר מכן, כשיצא הדם לכלי השני, אמר שדם זה כבר אינו כדם של מכה, וממילא אינו אוסר. אמר רב אשי, שהיה תלמידו וחברו של אמימר, שהוא אינו מצליח להבחין בין גווני הדם הללו, ועל כן אינו יכול להורות בהם (נדה כ, א). במשך הזמן, חכמים רבים נמנעו מלהבחין בין גווני דם טמא לדם טהור, והחמירו לטמא את כולם. עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני הדם האדומים והשחורים.[2]


[2]. כתב הרא"ש (נדה ב, ד): "ובדורות הללו אין בקי במראות דמים להישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפילו בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראותם. כל שכן האידנא, שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית, אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב". וכ"כ ראב"ד, אור זרוע, רמב"ן, ר"ן, אשכול, שו"ע (יו"ד קפח, א), שכל מראה אדום, בין כהה ובין בהיר – טמא. וכן מראה שחור – טמא. ורק מראה שאין בו אדמומית, אפילו הוא סמיך כדם – טהור.

יש שכתבו שמאז תקנת רבי וקבלת נשות ישראל את 'חומרת ר' זירא', גם החמירו בכל גווני הדם, וכך עולה מהרי"ף (שבועות ג, ב), רמב"ם לפי מגיד משנה (איסו"ב יא, יא), וטור סו"ס קפג (סוגה בשושנים קצא, ג; עי' שועה"ר קפח, ב, ובירור הלכה קפח, ב). וקשה היאך לדעתם אמימר שחי כמה דורות לאחר ר' זירא עוד הורה להקל בחלק מגווני הדם? ויש לומר על פי המבואר בנידה סו, א, שחומרת ר' זירא התקבלה בהדרגה, ובמקומו של אמימר עדיין לא התקבלה. ויותר נראה, שגם על פי חומרת ר' זירא ניתן להורות בגווני הדם, אלא שכהמשך לרעיון שבבסיס חומרתו, להשוות את הדינים כדי למנוע בלבול, התקבלה בהדרגה החומרא שלא להבחין בין דם טמא לטהור, עד שבתקופת הראשונים נעשתה הלכה מחייבת.

ג – בין הצבעים הטמאים לטהורים

למרות שהוסכם לאסור את כל גווני הדם האדומים, עדיין מלאכת ההוראה דורשת לימוד וניסיון, להבחין בין מראה שיש בו אדמומית דם למראה שאין בו אדמומית דם. במיוחד הדבר קשה כאשר המראה מתייבש והאדמומיות שבו דוהה וצבעו משתנה. לכאורה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הגדרת הצבעים בשמותיהם, שהאסורים הם: אדום, אדום-ורוד, בורדו ושחור, והמותרים הם: צהוב, אפור וחום, וכך אכן כתבו הרבה פוסקים. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שישנם אין ספור גוונים ושילובי גוונים, ורבים מצבעי הדם עשויים להיות בגווני-ביניים. ואם ננסה להגדיר את המותר והאסור לפי שמות הצבעים, פעמים שנאסור את המותר ונתיר את האסור. גם הגדרת צבעו של הדם כצבע האדום המקובל אצלנו, אינה מדויקת, כי בדרך כלל צבע הדם בעודו לח נוטה יותר לבורדו, ולאחר שהוא מתייבש צבעו משתנה לכיוון של סגול או חום. גם צבעי הביניים הסמוכים לצבעי האדום והשחור, כמו סגול, חום, ורוד, כתום ואפור, לעיתים אסורים ולעיתים מותרים. ההגדרה הקרובה ביותר להלכה היא, שאם יש בגווני הביניים אדמומית של דם, היינו מעין צבע בורדו או סגול של דם – אסורים, ואם אין בהם גוונים אלו – מותרים.

למעשה, לומדים להבחין בין מראה שיש בו דם למראה שאין בו דם על ידי התרגלות בראיית דמי הווסת, ובגוון שבו הם נראים לחים ויבשים. כאשר ברור לאשה שיש במראה צבע אדמומי של דם – הוא טמא. וכאשר ברור לה שאין בו צבע אדמומי של דם – טהור. ואם יש לה ספק – תשאל חכם. ראוי לשים לב, שיש נשים שתהליך הפסקת הדימום אצלן מדורג, ולקראת סופו יש מראות חומים-אדומים טמאים, ובהדרגה הם הופכים לחומים טהורים.[3]


[3]. בשפות העתיקות, ובכללן העברית שבימי חז"ל, רק למעט צבעים היו שמות, כגון: שחור, לבן, אדום וירוק, ושאר הצבעים נכללו בהם. בעברית הצבע 'אדום' כָּלַל גם חום, בורדו, ורוד וסגול; הצבע הירוק כָּלַל צהוב וכחול; הצבע השחור כלל את כל הצבעים הכהים מאוד, והצבע הלבן את כל הצבעים הבהירים מאוד. כאשר נצרכו לדייק בהגדרת הצבע אמרו בדרך כלל שהוא כצבע דבר מסוים בטבע, וכפי שהגדירו חכמים את חמשת הצבעים של הדמים הטמאים (לעיל 1). רק לקראת העת החדשה השפות התפתחו ונוצרו שמות מופשטים לגווני צבעים נוספים. לכן כאשר עקביא בן מהללאל (משנה נדה יט, א) חלק על חכמים ואמר שדם ירוק טמא, כוונתו לצהוב כחלמון ביצה או זהב, שלעיתים יש בהם גוון קל של אדמומית. כיוצא בזה מצינו במקרא ובדברי חכמים, שהחום נקרא אדום, וכפי שאמרו לדוגמא, שהסוסים אדומים (זכריה א, ח; בכורות ו, א, וברש"י), ובפועל הם חומים עם נטייה לאדמומיות (ראו במאמר הרב עזריה אריאל במעלין בקודש לג, וד"ר נדב שנרב תחומין כג).

ככלל כתבו הפוסקים שאם יש במראה מגווני האדום – טמא, ואם צהוב וזהוב – טהור (שו"ע קפח, א). אמנם בשם מהר"ם מינץ כתבו להחמיר בצהוב כשעווה או זהב, ולשל"ה יש להחמיר בהם אם יצאו בהרגשה. אולם רוב ככל הפוסקים הקילו בהם. עוד נחלקו לגבי חום כקפה וכקליפת ערמונים, לבית מאיר קפח, ב; ובית שלמה יו"ד ב, ד, אסור. ורבים התירו, ומהם שאילת יעב"ץ א, מד, סדרי טהרה קפח, א, ערוה"ש ט. ויש אומרים, שגם לדעת המחמירים, אם הצבע כקפה עם חלב – טהור (לבושי מרדכי א, קיא). ויש שנטו לחומרא בבדיקות טהרה (שמלת בנימין י; שבט הלוי קפח, א). ויש שהחמירו בצהוב כהה בהפסק טהרה (חכמ"א קיז, ט, ולכך נטה בדרכי טהרה ג, ד). מנגד, דעת רובם המכריע של הפוסקים שאין לחוש בצהוב גם בהפסק טהרה (מהרש"ם דעת תורה קפח, א). עוד נחלקו כיוצא בזה לגבי כתום, ורוד ואפור. ונראה לענ"ד שהמחלוקות בגווני הצבעים מצומצמות, שכן אם יש בחום אדמומיות, כמו שיש בסוגי קפה וערמונים, מוסכם שאסור, וכפי שלמדנו בעבר קראו לחום זה אדום. ואם אין בחום אדמומיות, כמו בסוגי קפה אחרים – מותר. והמחלוקת היא על גוון מסוים של חום שנמצא בתווך שיש בו נטייה קלה לאדמומיות. וכן לגבי כתום, ורוד וצהוב. למעשה, כפי שכתבתי למעלה, הגדרת שמות הצבעים לא כל כך מועילה, והעיקר להתרגל בראיית דם הווסת בעודו לח ולאחר שהתייבש, כדי להבדיל בין צבעו לצבע שאר ההפרשות, וכן נוהגים בפועל כאשר לומדים הוראת מראות. יש לציין שבפועל כיום, ברוב המקרים שיש במראה צבע שחור, מקורו חיצוני ולא מהרחם, וממילא אינו מטמא (אורות הטהרה ב, יב).

ד – דם וכתם

הדם הטמא היוצא מהרחם, מטמא את האשה מהתורה בתנאי שיצא בהרגשה כדרך יציאת דם מחזור של נידה. אבל אם יצא בלא הרגשה, גם אם ידוע בוודאות שיצא מהרחם וצבעו כצבע הדמים הטמאים, אינו מטמא. שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". ביארו חכמים: "בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה" (נדה נז, ב). דין זה נאמר לנידה ולזבה כאחד (רמב"ם איסו"ב ט, א).

אפשר לבאר, שהטומאה נוצרת מכך שיוצא מהרחם דם בתהליך שיש בו אובדן חיוניות, מעין מוות. שאם יצא במסגרת נידה, הרי שביצית שהיתה יכולה להתפתח לעוּבר אבדה. ואם במסגרת זבה, הרי שנוצרה בעיה בעצם תהליך יצירת הביצית וקליטתה ברחם. וטבע הגוף, שדם כזה של אובדן חיוניות יוצא בהרגשה, ולכן דם שיצא בלא הרגשה, אינו מטמא.

אמנם חכמים גזרו טומאה גם על כתם שיצא מהרחם בלא הרגשה, אם הוא עומד בשלושה תנאים: א) שהכתם היה בקוטר של יותר משני ס"מ. ב) הוא על רקע לבן. ג) הוא על דבר שמקבל טומאה. אבל אם לא היה בכתם יותר משני ס"מ, או שלא היה על רקע לבן, או שלא היה על דבר שמקבל טומאה – אינו מטמא. וזאת משום שבזמן שנהגו טהרות בישראל, הדם שיצא מהרחם בלא הרגשה, למרות שלא אסר את האשה לבעלה, הוא עצמו היה טמא וטימא טהרות שנגע בהן. לפיכך, גזרו חכמים שכל אימת שהוא מטמא טהרות יאסור גם את האשה, ובתנאי שיתקיימו שלושת התנאים האמורים. עוד אמרו חכמים, שכל אימת שיש ספק בדיני כתמים, יש להקל, וכפי שאמר רבי עקיבא (משנה נדה נח, ב): "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל".[4]


[4]. טומאת נידה וזבה מהתורה היא רק כאשר הדם יצא בהרגשה, שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – דם ולא כתם" (משנה נידה נח, ב). ואם יצא בלא הרגשה, בתנאים מסוימים גזרו חכמים שיהיה טמא מדין כתם. וכן למדנו בנדה נז, ב: "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה". ומבואר מדברי רב אשי, שהאשה טהורה מפני שהדם יצא בלא הרגשה ועל דבר שאינו מקבל טומאה כקרקע, אבל דם שיצא על דבר שמקבל טומאה, מטמא מדברי חכמים כדין כתם (דברי ר' עקיבא ושמואל שווים, כמבואר בשו"ת שב יעקב לו; ערוך לנר נדה נח, א).

יש אומרים שאם ידוע בוודאות שהדם יצא מהרחם, גם בלא הרגשה – טמאה מהתורה (סדרי טהרה קצ, צג, בביאור רש"י ועוד כמה ראשונים). אולם רובם המכריע של הפוסקים סוברים, שגזירת הכתוב שרק אם הדם יצא בהרגשה הוא מטמא מהתורה, ואם לא, אף שברור שיצא מהרחם – מהתורה הוא טהור. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מלובלין ב; פרדס רימונים, חכמ"א, צמח צדק יו"ד צז. וכן הוכיחו מדברי רמב"ם, רמב"ן, או"ז, רשב"א, ר"ן, כלבו, הגה"מ, רבנו ירוחם וטור.

יסוד גזירת כתמים מבוסס על כך שגם דם שיצא בלא הרגשה טמא מהתורה, וממילא מטמא כל דבר שמקבל טומאה, כדוגמת בגד וכלי. כיוון שכך, גזרו חכמים שגם האשה שהדם יצא מרחמה תהיה טמאה. לכן יש סוברים שמאז שבטלו דיני טהרות, גם בטלה גזירת כתמים, שאינם מטמאים אשה בזמן הזה (כפי שדייק האשכול מרי"ף, בה"ג ושאילתות, שלא הזכירו דין כתמים). אולם דעת רובם המכריע של הראשונים, שכתמים מטמאים אשה גם בזמן הזה, שלא ביטלו חכמים את דבריהם. ואמנם יש מבארים, שגזירת כתמים מבוססת גם על החשש שמא האשה הרגישה ולא שמה לב (רש"י). אולם מכלל דברי הראשונים והאחרונים עולה שיסוד איסור כתמים מבוסס על דיני טהרה, ולכן כאשר הדם יצא על דבר שאינו מקבל טומאה – הכתם טהור (תוס' נדה נח, א, 'כרבי'; רשב"א בשם רבנו יונה רבו, ר"ן ומאירי בנדה נז, ב; חת"ס נדה נח, א; שואל ומשיב קמא א, קנג; התעוררות תשובה ג, כב. וכעין זה בנו"ב מהדו"ק יו"ד נב).

[רבים ביארו, שדם שיצא בלא הרגשה טמא רק לשיטת התנאים שסוברים 'מקור מקומו טמא', כלומר שדם היוצא מהרחם מטמא לעניין טהרות, שכך מקובל להלכה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, ט; ד, טו, ורוב האחרונים). וכ"כ סדרי טהרה קצ, צג 'ועוד ראיה'; חת"ס, חוו"ד, מרחשת ועוד. ומדבריהם משמע שלשיטת הסוברים 'מקור מקומו טהור' לא גזרו על הכתמים, או שהגזירה לא היתה מחמת טהרות. אמנם לראבי"ה, הלכה כדעת הסוברים 'מקור מקומו טהור', ואע"פ כן כתם שנמצא על דבר המקבל טומאה – אוסר, ובארו רע"א (קמא סב) ואג"מ (יו"ד ד, יד), שלשיטתם גזרו על הכתמים מפני שכל מה שאמרו 'מקומו טהור' הוא לעניין דם שיצא שלא כדרכו, כגון מדופן הרחם, בתוך חתיכה או לאחר מות האשה, אבל גם הם מסכימים שדם נידה שיצא בלא הרגשה מטמא טהרות, וממילא יש צורך בגזירת כתמים.]

ה – מהי הרגשה

כפי שלמדנו, ההרגשה המלווה את יציאת הדם משמעותית מאוד להלכה, שאם הדם יצא בהרגשה, אף טיפה זעירה ממנו מטמאת. ואם יצא בלא הרגשה, רק אם הדם יצר כתם בקוטר של יותר משני ס"מ על דבר לבן שמקבל טומאה – מטמא.

חכמי התלמוד, הגאונים והראשונים, לא ביארו מהי הרגשה זו, אלא התייחסו אליה כאל הרגשה ידועה ומוכרת שאין צורך לבארה. אולם בדורות האחרונים הסתפקו בהגדרת ההרגשה שנשים חשות בעת יציאת הדם, ומכלל דבריהם עולים שלושה ביאורים. א) יש שדייקו בדברי הראשונים והתלמוד וביארו שההרגשה היא מעין פתיחת הרחם או כמין הרגשת זעזוע וצמרמורת. הבעיה, שנשים רבות טענו שאינן מרגישות הרגשות כאלה בעת יציאת הדם. לכאורה לפי זה, הן אינן נטמאות מהתורה בעת וסתן, אולם זה לא ייתכן, שכן לא מתקבל על הדעת שדין נידה וזבה מהתורה התבטל אצלן. גם לא ייתכן שהטבע השתנה כל כך עד שההרגשות שהיו ידועות לכל הנשים נעלמו.
ב) יש אומרים שגם תחושה של זיבת דם מהנרתיק נחשבת הרגשה, וזאת הרגשה שנשים רבות מרגישות בעת וסתן. ג) יש אומרים, שגם הרגשות גופניות כלליות שקודמות להופעת הווסת או מלוות אותה, הן בכלל ההרגשות שהופכות את הדם למטמא מהתורה. אך עדיין קשה, שמדברי המשנה והתלמוד למדנו, שהיו נשים שחשו את רגע תחילת הווסת, והיו שיכלו לחוש בכך אף באמצע החיבור (שבועות יד, ב). ואילו הרגשת זיבת דם מהנרתיק וההרגשות הגופניות הכלליות, אינן מאפיינות את רגע תחילת הווסת, וגם לא ניתן להרגיש בהן באמצע החיבור.[5]


[5]. כמה מגדולי האחרונים למדו מדיוק בדברי הראשונים הגדרות להרגשה. מהרמב"ם (איסו"ב ה, יז) למדו שלעיתים הדם יוצא מתוך זעזוע וצמרמורת, כדוגמת יציאת מי רגליים. מתרומת הדשן רמ"ו, למדו שמדובר בתחושה שנפתח פי הרחם להוציא דם, וכן מובא בשו"ע קצ, א. ויש שלמדו מהגמרא (נדה ג, א), שמדובר בתחושה שיש בה צער, ולכן היו נשים שהתעוררו מחמת כך משנתן. ויש שביארו שמדובר בצער קל, כעין צער בעת שמתעורר צורך להתפנות לקטנים, שגם ממנו הישן מתעורר (ערוה"ש קפג, ס). ואולי מדובר בצער נפשי מחמת ההכרה שהדם מתחיל לזוב, ללכלך ולטמא. אחר הכל, כאשר שאלו נשים מהי הרגשת יציאת הדם, התקשו להסבירה. מהרשש"ך (נפטר ה'תע"ט) כתב ששאל נשים והסבירו, שלכל אשה טבע והרגשה משלה, יש שמרגישות הרגשה גדולה כאילו "נופל דבר מפי מקורה", ויש שאינן מרגישות אלא זיבת דבר לח. ולפעמים אשה אחת מרגישה פעם הרגשה כזו ופעם הרגשה אחרת (הובא בשב יעקב לט). הנודע ביהודה (יו"ד קמא נה, נפטר ה'תקנ"ג), ביאר שהכוונה לתחושת זיבת הדם מהנרתיק, שזו תחושה שנשים מרגישות בעת הווסת. ואף שעוד אחרונים הסכימו לכך (מהרשש"ך, חכמ"א, בית מאיר ובית שלמה), רוב הפוסקים חלקו וסברו שהואיל ותחושה זו ניכרת רק כשהדם כבר בנרתיק, לא ייתכן שזו ההרגשה המטמאה, שכן כבר ביציאת הדם מהרחם לנרתיק האשה נטמאת (פני יהושע יו"ד א; שב יעקב מ; חת"ס יו"ד קמה, ועוד). ויש שביארו שתחושת זיבת דבר לח אוסרת בתנאי שהרגישה את יציאתו מהרחם לנרתיק (חוו"ד קצ, א; צמח צדק, אבני נזר ועוד). ויש שלמדו מתשובות הנשים, שרוב רובן אינן מרגישות ביציאת הדם מהרחם (תפארת צבי קצ, יד, נפטר ה'תקס"ג; תשורת ש"י יו"ד תנז). ויש אומרים, שבאמת גם כיום נשים מרגישות את פתיחת המקור, אבל אינן יודעות להגדיר זאת (ערוה"ש קפג, סא-סב; אג"מ יו"ד ד, יז, יב). ויש אומרים שנחלשו החושים ולכן אינן שמות לב להרגשות הדקות הללו (דברי יציב יו"ד פז, ו; שבט הלוי י, קמב).

הביאור השלישי, שההרגשה האוסרת כוללת את כלל ההרגשות המלוות את הווסת לפני הופעתו ובעת הופעתו, ולאו דווקא בעת יציאת הדם. וכפי שניתן לדייק מהרמב"ם (איסו"ב ט, א) שכתב: "עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשר, כמו שביארנו", והמקום היחיד שביאר את ההרגשה הוא לגבי וסת הגוף, שכתב (שם ח, א-ב): "יש אשה שיש לה וסת… וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שער בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו…". וכך דעת שב יעקב מ; סדרי טהרה קצ, א; פרדס רימונים בפתחי נדה ד; מהר"ם שיק קעז, קפב, קפד; ציץ אליעזר ו, כא; אג"מ יו"ד ד, יז, יב.

ו – הגדרת ההרגשה למעשה

מכלל הדיון ועל פי רוב הדעות עולה, שההרגשה שעליה דיברו חכמים אינה תחושה אחת מסוימת אלא שלל תחושות שמלוות את הווסת, שאצל נשים שונות מתבטאות בדרכים שונות. אולם הכלל הוא, שהאשה יודעת בבירור מתוך תחושותיה שיוצא ממנה דם וסת. ואין להתפלא מכך שקשה להגדיר את תחושת יציאת דם הווסת, שכן כל התחושות הגופניות הכוללות מרכיבים שונים בגוף, כדוגמת רעב, עייפות וכאב, קשות להגדרה. מפני שהן כוללות אֶרֶג שלם של תחושות שונות שמתגבשות בתודעתו של כל אדם באופן ייחודי, ועדיין כל בני האדם יודעים על מה מדובר. כיוצא בזה, הרגשת יציאת דם הווסת, שנובעת מתהליך הורמונלי שמשפיע על כל גופה של האשה, נקלטת בשלל תחושות גופניות, כדוגמת כאבי ראש, כאבי בטן, כבדוּת באיברים שונים, עצבנות, רגזנות, דכדוך עד נטייה לבכי, צמרמורת, פתיחת הרחם וזיבת הדם מהנרתיק. יש שמדייקות מאוד בהבחנת תחושותיהן, עד שמתוך כלל התחושות יודעות להבחין בתחושה הדקה של פתיחת הרחם או צמרמורת בעת שרירית הרחם מתחילה להתפרק ולצאת בדימום. ויש שמרגישות הרגשה כללית שווסתן עומד להגיע, ומתוך כך, כאשר הן חשות שנוזל מהן דבר לח, הן יודעות בוודאות שמדובר בדם הווסת. וישנן נשים שפחות ערניות לכלל התחושות הללו, ורק בעיצומו של הווסת, כאשר דם רב זב מהן, מתגבשת בתודעתן תחושה ודאית שיוצא מהן דם וסת.

בעבר, נשים רבות יותר חשו את רגע תחילת יציאת דם הווסת, אולי מפני שלהופעת הווסת היתה השפעה מרובה על אורח חייהן, והדריכות לקראתו חידדה את החושים להרגיש יותר ביציאתו. אולם גם אז היו נשים שלא חשו את תחילת הדימום, ולכן גזרו חכמים שאשה שראתה דם, צריכה לחשוש לטהרות שנגעה בהן במשך היממה הקודמת, שמא כבר אז החל דמה לצאת. בכל אופן, לא עלתה אפשרות שנשים שלא חשו את רגע הופעת הווסת לא נטמאו מהתורה, מפני שהיה ברור שבסופו של דבר כל אשה מרגישה את הווסת לכל הפחות בעת שהוא בעיצומו.

לפיכך, אף שההרגשה המדויקת של פתיחת הרחם ותחילת יציאת הדם קהתה מעט, כלל ההלכה לא השתנה, וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת, נטמאת מהתורה, ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת. וכל שאינה יודעת שהיא מדממת מחמת וסת, דינו של הדם שהיא רואה כדין כתם שרק בתנאים מסוימים הוא טמא.[6]


[6]. מכך שבתלמוד ובראשונים לא עסקו בהגדרת ההרגשה, ניתן ללמוד שאין מדובר בהרגשה אחת מסוימת, אלא כמו שאר תחושות הגוף – במכלול תחושות מגוּונות, שנקלטות ומתגבשות אצל כל אשה בדרך ייחודית. כאשר העיקר להלכה, שמתוך תחושות הגוף האשה יודעת שיוצא ממנה דם וסת, ואת התודעה הזו אין צורך לבאר כי היא ברורה לכל. אמנם יש הבדל בין הנשים, הרגישות ביותר חשו מתוך כלל התחושות את רגע פתיחת הרחם בתחילת יציאת הדם, והרגישות פחות חשו זעזוע כלשהו מהיפרדות הדם מהרחם, וידעו באופן כללי שהדם עומד לצאת, והרגישות פחות יכלו לדעת בוודאות שהן בעיצומו של הווסת רק כאשר דם רב זב מהנרתיק. (כעין זה כתב בינת אדם ז, ז). אבל לא ייתכן שיהיו נשים שייאסרו מהתורה בלא שירגישו בכך ויוכלו להיזהר מלהיכשל בדברים האסורים, שכן דרכי התורה דרכי נועם, ולא תקבע איסורים שיכשלו בהם (שו"ת שב יעקב א, לו; בית יצחק יו"ד ב, טו, ג; חתן סופר נג, א).

אמנם גם התחולל שינוי ברגישות לתחושות, שבעבר יותר נשים חשו בפתיחת הרחם, ואילו כיום אין כמעט אשה שמרגישה בכך. כפי הנראה, להופעת הווסת בעבר היתה השפעה רבה יותר על אורחות החיים של נשים, שרבות היו רגילות לפרוש באותם ימים לירכתי ביתן. הן מצד דיני טהרה, שמעת שנטמאה כל מאכל או כלי או בגד שנגעה בו נטמא. והן מצד ההיגיינה, שבזמן שלא היו תחתונים ותחבושות זמינות, היתה בושה מכך שהדם מתחיל לזוב. וכשם שעיוורים מסוגלים להבחין בעזרת שמיעתם בקולות דקים שהרואים אינם קולטים, כדי לחפות על חסרון ראייתם, כך נשים בעבר היו ערניות יותר למכלול התחושות שליוו את וסתן, כדי לחפות על היעדר פתרון לספוג את הדם עם צאתו, עד שחלקן יכלו לדייק את רגע הופעתו של הדם. עוד ייתכן, שבמשך הדורות המיקוד במחשבות וברגשות גבר על חשבון המיקוד בקליטת התחושות הגופניות על שלל גווניהן. אולם גם בעבר, היו נשים שלא חשו ברגע הופעת הווסת, ולכן החמירו חכמים לאסור טהרות שנגעו בהן ביממה הקודמת, אלא אם כן בדקו את עצמן בתוך זמן זה ולא ראו דם (משנה נדה ב, א). כפי הנראה, העיסוק בביאור ההרגשות התעורר בימי האחרונים מפני שני גורמים: האחד, הערנות לתחושות הגוף קהתה במקצת במשך הדורות. השני, דרכם של האחרונים לדקדק במה שהיה מובן באופן כללי לראשונים.

למעשה, ההרגשה הגופנית שיוצרת טומאה מהתורה היא ההרגשה שמגבשת אצל האשה את התודעה שהדם שיוצא ממנה – יוצא במסגרת וסת, ואין זה משנה על סמך אילו תחושות בדיוק התגבשה התודעה. וכן עולה מדברי רש"י ג, א, 'מרגשת': "כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה". וכ"כ בית מאיר קפח, ד. כיוצא בזה כתב בפרדס רימונים פתיחה כללית חקירה א, ה, שכאשר הדמים יוצאים כדרך וסת, טמאה מהתורה. (וכך שמעתי בשיעור מהגרע"י, וכ"כ במנחת אשר נדה א). לפי זה, הראשונים והאחרונים לא נחלקו בהגדרת ההרגשה, אלא כתבו תיאורים שונים להרגשה: פתיחת פי המקור או זעזוע, או תחושות כלליות כפי שכתבו בעלי הביאור השלישי (בהערה הקודמת).

כפי שנראה בהמשך הפרק, ביאור כללי זה מתאים להוראת הפוסקים, שמצד אחד גם כיום כתם שנמצא על הלבנים אינו אוסר מהתורה הואיל ויצא בלא הרגשה, ואין חוששים שאולי הרגישה ואינה יודעת מהי ההרגשה. מאידך, גם נשים שאינן מרגישות הרגשה מסוימת של פתיחת פי המקור או זעזוע בעת וסתן, אולם ראו שיצאה מהן כמות דם מרובה ככמות של וסת, כיוון שנתגבשה בדעתם תודעה שדם זה הוא דם וסת, טמאות מהתורה גם אם כל ראייתן היתה על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה.

ז – שיעור הכתם האסור

קבעו חכמים שכתם שגודלו כשיעור גריס או פחות – אינו מטמא, משום שעד גודל זה היה אפשר לתלות שאולי דם הכתם הגיע מכִּינה גדולה שנמעכה בלא משים, אבל אם הכתם גדול מגריס, כבר ברור שהגיע מהגוף. גריס הוא פול גדול חצוי, ובמידות שלנו הוא שטח של עיגול בקוטר של 2 ס"מ.

גם כיום, שאין מצויות בבתים כִּינים שיכול לצאת מהן דם כשיעור גריס, ולא ניתן לטעון שכתם בגודל גריס הגיע מכִּינה, אין לאסור כתם ששיעורו כגריס או פחות. הואיל ומהתורה כל דם שנמצא בלא הרגשה אינו מטמא, וחכמים הם שגזרו טומאה על כתמים, וגזירתם היתה רק על כתם בשיעור של יותר מגריס. יתר על כן, רבים ביארו שעיקר תקנתם היתה לגבי טהרות, ואגב כך המשיכו את גזירתם גם על איסור קרבה בין אשה לבעלה, ואף לאחר החורבן שבטלו הטהרות, גזירתם לא התבטלה, אולם אין להרחיב אותה אל מעבר למה שגזרו (לעיל הערה 4).

נמצאו על הבגד כמה כתמים שאין באחד מהם יותר מגריס, וביחד שיעורם גדול מגריס, אינם מצטרפים לאיסור, כי רק כתם אחד בשיעור של יותר מ-2 ס"מ מטמא. היה כתם עבה בגודל שאינו מטמא, אבל אם היה מתפשט על הבגד היה בגודל שמטמא, כיוון שבפועל לא התפשט – טהור.[7]


[7]. מבואר בנדה נח, ב, שנחלקו תנאים במשנה ובגמרא לגבי כתמים: לדעת רשב"ג, רק אם האשה הרגה כינה ואח"כ מצאה כתם בגודל שיכול להיות מאותה כינה – טהורה. מנגד, לדעת חכמים, אפילו אם לא הרגה כינה או פשפש, כל זמן שהכתם עד גודל דם של פשפש (שהוא גדול בהרבה מכינה) – טהורה. ולרבי חנינא בן אנטיגנוס דעה אמצעית, שגם אם לא הרגה כינה, כל שהכתם עד גודל של 'גריס' (פול חצוי) – טהורה. נחלקו אמוראים אם גודל גריס בדיוק מטמא. ונפסק להקל, שכגודל גריס פול טהור ויותר מטמא (רמב"ם איסו"ב ט, כג; שו"ע קצ, ה). למעשה, מקובל להורות שגריס הוא שטח של עיגול בקוטר 2 ס"מ, ויותר מזה מטמא (מעיל צדקה כז; חת"ס, טה"ב ח, ב; אוצר הלכה קצ, לג).

יש מחמירים וסוברים, שאם אין בבית כינים שדמן בגודל של גריס, אפשר להקל בכתם רק עד גודל דם הכינים שמצויות שם ולא יותר. ואם כלל לא מצויות באותו מקום כינים, אין לתלות בהן כלל (רש"ק טוטו"ד תילתאה ב, עה; רב פעלים ח"א יו"ד לו). ויש אומרים, שאם צבע הכתם היה שחור, כיוון שאינו יכול להגיע מכינה, גם בקטן מגריס טמא (שועה"ר קצ, ט, תשורת שי תנינא קמב). והרבה פוסקים סוברים, שכל אימת שיש ספק אם הכתם יצא מהרחם, גם בבית שאין בו כינים יש להקל כדין כתמים. אבל כאשר ישנה ודאות שהכתם יצא מהרחם, גם אם הוא קטן מגריס, אם יצא על דבר לבן שמקבל טומאה – מטמא (פלתי קפג, א; סדרי טהרה, חוות דעת, בינת אדם, פרדס רימונים, ובימינו חוט שני ושבט הלוי).

מנגד, רבים מקילים לגמרי וסוברים, שהואיל ובזמן שגזרו חכמים על הכתמים היו כינים מצויות בבתים, קבעו חכמים את גזירתם על פי גודלן, ועל פחות לא גזרו. וגם כאשר ישנה ודאות שהכתם יצא מהרחם, כל זמן שאין בו יותר מגודל גריס שעליו גזרו חכמים, כיוון שיצא בלא הרגשה – טהור, ואין להוסיף גזרות נוספות מדעתנו (מעיל צדקה, תורת השלמים, חתם סופר יו"ד קנ; קפב; מהר"ם שיק). וכבר למדנו בהערה 4, שעיקר הגזירה משום טהרות, ואף שבטלו טהרות הגזירה לא בטלה, אבל אין להוסיף על מה שגזרו. למעשה, כיוון שאיסור כתמים מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, וכן פסקו אג"מ יו"ד ג, מו; טהרת הבית ח, ב.

שני כתמים אינם מצטרפים לשיעור, וגם אם היה קו דק מחברם – אינם מצטרפים, הואיל וניכר שהם שני כתמים (שו"ת צמח צדק יו"ד קמד; יבי"א ח"ח יו"ד טז, ב). אבל כתם אחד שגוונים טהורים מפרידים בין שני חלקיו הטמאים, כיוון שהוא כתם אחד, אם בגווניו הטמאים יש כשיעור – טמא (מעיל צדקה סב). כתם עבה שהיה יכול להתפשט על יותר מגריס, כיוון שבפועל אינו כשיעור – טהור, שאם לא כן נצטרך להבחין בין אם הוא על בגד עבה או דק, וחכמים קבעו דבריהם ולא הניחום לשיעורים (סדרי טהרה קצ, סא; ערוה"ש לד). לכן גם אם מרוב כמותו עבר שני בגדים, ואין באחד מהם שיעור, אין מצרפים את שני הבגדים לשיעור (פחד יצחק ועיקרי הד"ט). היה כתם על בגד לבן ואבד או כוּבס בטעות, והתעורר ספק אם היה בו שיעור מטמא או אם היה בצבע מטמא, כיוון שדין כתמים מדרבנן, יש להקל (חכמ"א קיג, כט, רש"ק, דברי מלכיאל ועוד).

יש אומרים שאם הכתם נמצא על בשר האשה, גם בפחות משיעור גריס אוסר (רמב"ם איסו"ב ט, ו; ש"ך). ויש אומרים שאינו אוסר בפחות מגריס, אבל שני כתמים שעל הבשר מצטרפים לשיעור (ראב"ד, רמב"ן, ר"ן, סד"ט, חכמ"א, שועה"ר, ובימינו טה"ב ח, ג). ויש מקילים שדין כתמים על הבשר כדין כתמים על הבגד, ואף אין מצרפים כמה כתמים לגודל גריס (רבנו יונה, דעת סתם בשו"ע קצ, ח; ולכך נטה בימינו דרכי טהרה ב, טז). וכן הלכה.

ח – כתם על בגד צבעוני

אם הכתם נמצא על דבר צבעוני, כגון תחתונים צבעוניים, אפילו בצבע בהיר, אין בו איסור. מפני שמהתורה כל דם שיצא בלא הרגשה מותר, וכאשר חכמים אסרו כתמים, אסרו אותם בתנאי שניתן להבחין אם הם בצבע דם טמא או דם טהור. וכיוון שעל דבר צבוע, ואפילו הוא בהיר, לא ניתן היה להבחין בהבדל הדק שבין דם טמא לטהור, לא אסרו כתמים על בגדים צבעוניים.

נמצא הכתם על בגד לבן שיש עליו דוגמאות או פסים צבעוניים, מה שעל הצבע אינו מצטרף, ורק אם יש בכתם שעל החלק הלבן יותר משיעור גריס – טמא.

כדי להימנע מטומאת כתמים, נכון לאשה להקפיד ללבוש בימי טהרתה תחתונים צבעוניים (רמב"ם, רמ"א קצ, י). אמנם בשבעת הנקיים מנהג כשר ללבוש לבנים (רמ"א קצו, ג). אבל אשה שחוששת שמא תראה כתמים מחמת פצעים או התקן תוך רחמי או כדורים הורמונליים וכיוצא בזה, גם בשבעת הנקיים תלבש תחתונים צבעוניים, הואיל ואין חובה ללבוש לבנים (כמבואר להלן ד, ט).[8]


[8]. נדה סא, ב: "תנו רבנן: בגד צבוע – מטמא משום כתם, רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. תקנו? מאי תקנינהו? אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה (בגזירות החורבן אסרו בגדים בצבעים משמחים וחזרו והתירום) אלא להקל על כתמיהן". הרמב"ן פסק להחמיר כתנא קמא, ובדגול מרבבה קצ, י, חשש לדעתו. מנגד, רמב"ם, רא"ש, אשכול, מאירי ורבנו ירוחם, הקילו. וכן נפסק בטור ושו"ע קצ, י. ובחת"ס יו"ד קסא, החמיר בבגד צמוד לגוף. אולם רובם המכריע של הפוסקים הקילו (תשובה מאהבה א, קסג; רש"ק, מהרש"ם ועוד). וכן הלכה, כפי הכלל שבדיני כתמים הלכה כמקילים, קל וחומר כשהם הרוב.

כתבו האחרונים שכל גווני הצבעים בכלל בגד צבעוני (מעיל צדקה סב; חכמ"א קיג, ט; שועה"ר קצ, כג). יש אומרים שאם הצבע בהיר מאוד, הוא נחשב כלבן, והכתם שעליו אוסר (שבט הלוי ב, פז). אולם רבים מקילים גם בבהיר מאוד (ציץ אליעזר ו, כג, ט; טה"ב ח, ו). וכן הלכה, שכן יסוד היתר כתמים על בגד צבעוני, שבזמן שהבחינו בין דם טמא לדם טהור – כאשר היה גוון נוסף כבר לא יכלו להבחין ביניהם, וממילא כשגזרו חכמים על כתמים לא גזרו על בגד עם צבע (שו"ת בית שערים רסא; חשב האפוד ב, צב).

היו על הבגד הלבן פסים צבעוניים, מחשבים את הכתם שעל השטח הלבן, ואף מצרפים שני חלקים משני צידי הפס הצבעוני, ואינו חוצץ ביניהם כל זמן שניכר שהוא כתם אחד (מעיל צדקה סב, חכמ"א קיג, י; פת"ש קצ, כ; ערוה"ש מד. ושלא כחוו"ד ודעימיה שהחמירו להחשיב גם את החלק הצבוע).

אשה שרואה דם שלא בימי וסתה מחמת נטילת כדורים הורמונליים למניעת היריון, בזמן הנקה או שלא בזמן הנקה, אינה יכולה לתלות דימום זה בפצע, ולכן דינו ככל דם, שבבדיקה פנימית מטמא בכלשהו, ובראייה חיצונית כדין כתמים (דרכי טהרה ז, קו). כדי להימנע מלהיטמא, נוהגים להדריך נשים שנוטלות גלולות ללבוש תחתונים צבעוניים ולמעט בבדיקות פנימיות. (אמנם במנחת שלמה ח"ב עג, א, הסתפק האם דימומים בעקבות נטילת כדורים מטמאים).

ט – כתם על דבר שאינו מקבל טומאה

נמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה, כגון על אסלת השירותים או על האמבטיה, למרות שברור שהכתם הוא דם שיצא מהרחם, אינו טמא. שכל יסוד גזירת כתמים מפני שהכתם טימא את הדבר שעליו יצא, וגזרו חכמים שיטמא אגב כך גם את האשה למרות שלא הרגישה ביציאתו. אבל אם אינו מטמא את הדבר שעליו יצא, אין מקום לגזור שיטמא את האשה.

ככלל, בגדים וכלים מקבלים טומאה, ואילו חומרים גולמיים מהטבע אינם מקבלים טומאה. תחתונית, תחבושת הגיינית (פד), צמר גפן ונייר טואלט – אינם מקבלים טומאה, מפני שהם עשויים מחומרים שאינם מקבלים טומאה. ואף אם היו מבד, כיוון שנועדו לשימוש חד פעמי, אינם מקבלים טומאה.[9]

יש מחמירים וסוברים, שכתם על דבר שאינו מקבל טומאה או בגד צבעוני אינו מטמא בתנאי שאינו גדול מאוד, אבל כתם גדול מאוד, כדוגמת 7 ס"מ על 7 ס"מ, מטמא, שמא הוא דם שיצא בהרגשה ולא נתנה דעתה על כך. מנגד, יש מקילים וסוברים, שכל זמן שהדם יצא בלא הרגשה של וסת, גם אם הבגד יהיה מלוכלך כולו בדם, דינו ככתם שאינו מטמא על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה. למעשה, רבים נוהגים להחמיר, ובמיוחד בשבעה נקיים. והרוצים להקל רשאים כל זמן שברור שהדם לא יצא במסגרת וסת.[10]


[9]. משנה נדה נט, ב: "רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה – אינו מקבל כתמים". ושם בגמרא ס, ב: "הורו חכמים כרבי נחמיה". וכבר למדנו בהלכה ד' והערה 4, שגזירת כתמים מבוססת על דיני טהרות, שהואיל וגם דם שיוצא מהרחם בלא הרגשה מטמא את הדבר שעליו יצא, גזרו שיטמא אף את האשה, אבל כשיצא על דבר שאינו מקבל טומאה, ממילא אינו מטמא את האשה. [יש אוסרים כתם גם על דבר שמקבל טומאה מדברי חכמים (נו"ב יו"ד מהדו"ת קט; ערוה"ש מא), ויש מקילים (פרי דעה, דברי חיים יו"ד ב, פ; אור שמח). והכלל בדיני כתמים להקל].

נדה ס, ב: "אמר אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש (אצבעות), דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים". כלומר, שיעור גודלו המזערי של בגד כדי שיקבל טומאה הוא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות. וזה בבגד צמר או פשתים, אבל בשאר בגדים, השיעור ג' טפחים על ג' טפחים, ואם הכינו אותו באופן מיוחד לשימוש, גם אם היה בו שיעור ג' אצבעות בלבד – מקבל טומאה (רמב"ם כלים כב, א; כא). שלוש אצבעות – 5.7 ס"מ, שלושה טפחים – כ-23 ס"מ.

צמר גפן אינו נחשב בד ואינו מקבל טומאה (שועה"ר קפג, ב; מ"ב תרכט, יב). וכן נייר טואלט אינו מקבל טומאה (רמב"ם כלים ב, א; אג"מ יו"ד ג, נג). יש שהחמירו בתחבושות ותחתוניות, הואיל והן בטלות לתחתונים (ריש"א, משמרת הטהרה ג, יד), ויש שהחמירו בהן הואיל ועוּבדוּ ונעשו בכך ככלי (דרכי טהרה ב, כ-כא, ובתשובות הנלוות). אולם רבים הקילו, מפני שהחומרים שמהם נוצרו (נפט, פלסטיק וניילון) אינם מקבלים טומאה, ומפני שהתחבושות והתחתוניות אינן ראויות לשימוש חוזר (טה"ב ח, ט-יא; באהלה של תורה ח"א יו"ד כה; מנחת אשר ב, סב). למעשה הלכה כמקילים, הן מפני שסברתם נראית, והן מפני שבמחלוקת בדיני כתמים יש להקל.

[10]. כעיקרון, דם שיצא בלא הרגשה על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה, גם אם הוא גדול מאוד – אינו מטמא, שכן שיעור יותר מגריס נאמר רק למצב שהוא מטמא, אבל במצב שאינו מטמא גם גדול מזה בלא הגבלה – אינו מטמא. וכ"כ רשב"א (תוה"ב הקצר ז, ד): "ואפילו מלוכלך כולו בדם – אינה חוששת". וכ"כ בציץ אליעזר ו, כג, יב, שהמחמיר בכתם מפני שיש בו דם רב הוא נגד דברי הפוסקים. וכ"כ בטה"ב ח"א עמ' תיג; בדי השלחן קצ, קח; אורות הטהרה ג, יז. בחוט שני קצ, יב-יג, היקל כרשב"א בכתם גדול מאוד על דבר שאינו מקבל טומאה, אבל בכתם עבה על בגד צבעוני החמיר, הואיל וברור מצבעו שהוא דם. ויש שנטו להחמיר מגודל של שלושה גריסים (אבני שהם קצ, א). וכן נטו להחמיר ריש"א ושבט הלוי (ח"י קמב-ג), אך לא כתבו מאיזה גודל יש להחמיר. ובשם הרב משה פיינשטיין כתבו במסורת משה (ח"ג עמ' רכד), שיש להחמיר בכתם שגודלו כחצי שטר של דולר (כ- 6.6 על 7.8 ס"מ).

י – ספק אם הדם הגיע מהרחם

כתם בשיעור של יותר מגריס על בגד לבן – מטמא בתנאי שידוע שיצא מהרחם. כגון שהוא נמצא על התחתונים. ואם לא לבשה תחתונים צמודים, הוא מטמא כאשר נמצא על סדין לבן או על כותונת לבנה וברור שיצא מהרחם. אבל אם ישנו ספק מסוים שמא הכתם הגיע ממקום אחר ולא מהרחם, למרות שרוב הסיכויים שהגיע מהרחם, אינו מטמא. שהואיל ויצא בלא הרגשה, מהתורה הוא טהור, וחכמים החמירו בו בתנאי שברור שהגיע מהרחם. וכן אמר רבי עקיבא (נדה נח, ב): "שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל, שנאמר (ויקרא טו, יט): "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – דָּם ולא כתם".

לפיכך, אם יש אפשרות שהכתם שנמצא על התחתונים נוצר מחמת דם שיצא מפצע שבגופה – טהורה, ואפילו אם הפצע הגליד, כל שיש סיכוי מסוים שהפצע נפתח והדם בא ממנו – טהורה. וכן אם יש אפשרות שהכתם הגיע מטחורים או מדלקת בדרכי השתן או יציאות של קלקול קיבה או אכילת סלק וכדומה – טהורה. וכן אם יש אפשרות שהכתם הגיע מחמת שנגעה בידיה בדם עוף או דגים או בסלק או באודם או בטוש אדום וכדומה, ולאחר מכן הכתימה באצבעותיה את תחתוניה – טהורה. וגם כאשר הסיכוי לכך קטן, כל זמן שיש סיכוי מסוים שהכתם הגיע ממקור אחר שאינו רחמה – טהורה.[11]


[11]. בעבר לא היו רגילים בלבישת תחתונים, ואזי אם הכתם נמצא על בשרה או על בגדה במקום שאינו יכול להגיע מהרחם – טהורה, ובמקום שיכול להגיע מהרחם – טמאה, כמבואר בנדה נז, ב; שו"ע קצ, יא-יד. וזאת בתנאי שאין אפשרות שהגיע ממקור אחר, אבל אם אפשר שהגיע ממקור אחר, כדוגמת פצע שלה או של בני משפחתה או דם בהמה ועוף – טהורה, כמבואר בשו"ע קצ, טז; יח-יט. וכן אם יוצא לבעלה דם מפי האמה, אם מצאה דם אחַר החיבור, תולה שהדם ממנו (שם קצ, כ). כמו כן מבוארים דינים שונים, אימתי יש סיכוי שהדם הגיע ממקור אחר וטהורה, ואימתי אין סיכוי וטמאה (שם קצ, כא-כב). הדין תלוי גם בצבע הכתם וגודלו, שאם התעסקה בדם מועט של ציפור או הרגה כינה, והכתם גדול מכמות הדם שהתעסקה בו או שצבעו שונה – טמאה, ואם ייתכן שבא ממנו – טהורה (שם קצ, ז; כג-ל). עוד דינים הובאו בתלמוד ובשו"ע והם נוגעים לתנאי החיים בעבר, והכלל הוא, שכל אימת שיש סיכוי שהדם לא הגיע מהרחם – טהורה.

יא – דין בדיקה פנימית וקינוח אחר התפנות

בדקה את עצמה בעומק הנרתיק, אפילו אם הבדיקה היתה בבד צבעוני שאינו מקבל טומאה ומצאה דם מועט כגרגיר חרדל – טמאה. שהואיל ונמצא בעומק הנרתיק סמוך לפתח הרחם, חוששים שמא יצא בהרגשה, עכשיו או בשעות הקודמות, ואזי הוא אוסר מהתורה וממילא לא חלים עליו ההיתרים שבכתמים. גם דם שנמצא על טמפון נחשב כדם שנמצא בבדיקה פנימית.

ניגבה את עצמה לאחר שהתפנתה, ומצאה על נייר הטואלט דם. יש מחמירים וסוברים, שהואיל וברור שהדם יצא מהנרתיק, יש לחשוש שיצא בהרגשה ותחושת הטלת מי הרגליים הקהתה את ההרגשה. ולכן לדעתם, עדיף שלא תסתכל על נייר הטואלט בקינוחים הראשונים. אבל למעשה, אף שהדם יצא בוודאי מהנרתיק, כיוון שבפועל הוא נקלט מחוץ לנרתיק ולא הרגישה ביציאתו – דינו ככתם, וכיוון שהוא על נייר טואלט שאינו מקבל טומאה – טהורה. וכן אם ניגבה בבד צבעוני – טהורה. וכן אם ניגבה בבד לבן שמקבל טומאה, אבל לא היה בכתם שיעור של יותר מגריס – טהורה.[12]


[12]. נחלקו הפוסקים בביאור הגמרא בנדה נז, ב. לדעת המקילים, גם כאשר האשה סבורה שהרגישה שיצא מרחמה דם, אם הרגשה זו היתה לאחר הטלת מי רגליים או בדיקה פנימית או חיבור, תולים את הרגשתה בפעולות אלו, ומתייחסים לדם כדין כתם. כך הוא פשט הגמרא, וכ"כ מהר"ם מלובלין ב; נטע שעשועים יו"ד כא; צמח צדק יו"ד צח-צט; לחם ושמלה קפג, ב, ויסדו דבריהם על רש"י ומהר"ם מרוטנבורג שהובא בהגה"מ (איסו"ב ד, כ). מנגד, יש שביארו שהגמרא עסקה במקרים שבהם האשה לא הרגישה יציאת דם מהרחם, אלא שהואיל ופעולות אלו של הטלת מי רגליים, בדיקת עד וחיבור, מקהות את ההרגשה, כאשר מסתבר שהדם הגיע מהרחם, מחשיבים את הדם שמצאה כדם שיצא בהרגשה, ומחמירים בו גם כשהוא פחות מגריס ועל בגד צבעוני ושאינו מקבל טומאה. כ"כ כרתי ופלתי קפג, א; שב יעקב לו; חו"ד קצ, א; בינת אדם ז, ח; רע"א קמא סב; חת"ס חידושים על קפג, וכך למדו מתוס' ורשב"א. וכן בימינו שיעורי שבט הלוי קפג, ד; חוט שני קצ, י, ולכך נטה באג"מ יו"ד ח"ד יז, יג; טז. ויש דעה ממוצעת, שבבדיקה פנימית, גם אם האשה בטוחה שלא הרגישה ביציאת הדם – מחמירים. אבל בבדיקה חיצונית, גם לאחר מי רגליים וחיבור, דין הדם ככתם. כ"כ פרדס רימונים, סדרי טהרה קצ, לו; הר המור כ; מהרא"ל צינץ משיבת נפש ל; מלבושי טהרה. וכ"כ בימינו ציץ אליעזר ו, כג; חשב האפוד ב, קנא. וכך כתבתי למעלה. (עי' טה"ב א, ה; יבי"א ח"ח יו"ד טז; ח"ט או"ח קז, א).

לכאורה נראה שבין שתי הדעות הקוטביות ישנה מחלוקת עמוקה, האם דם שנמצא בבדיקה פנימית או לאחר הטלת מי רגליים או חיבור נחשב כדם שיצא בהרגשה או לא. אולם למעשה, המחלוקת מצומצמת, שכן גם המחמירים מודים, שאם הדם נמצא בקינוח או על התחתונים כחצי דקה לאחר פעולות שעלולות להקהות את ההרגשה דינו ככתם, למרות שאינה יכולה להתחייב שלא הרגישה. שכן מבואר במשנה נדה יד, א, ובגמ' שם יד, ב; טו, א, שכל החומרא להחשיב דם שלאחר החיבור כמטמא מהתורה הוא כשנמצא 'אותיום', היינו בזמן המספיק לקיום קינוח חיצוני מיד לאחר החיבור ולא יותר. ואם מצאה את הדם מעט לאחר מכן, טמאה מספק. ואם לאחר מכן אינה טמאה, ורק לטהרות גזרו. לכן גם המחמירים בנמצא בבדיקה חיצונית אחר מי רגליים או חיבור, מחמירים בתוך כחצי דקה עד דקה בלבד (ששבה"ל קצ, י, ג). ומחמירים כאשר לא קינחה מסביב, אבל אם קינחה מסביב מתווסף ספק מסוים שמא הדם הגיע ממקום אחר, ואזי דינו ככתם (אג"מ יו"ד ח"ד יז, יג; טז; חוט שני עמ' תט). מאידך, גם המקילים מסכימים שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק, כל שאינה יכולה לקבוע בוודאות שלא הרגישה, דין הדם שמצאה כדין דם שטמא מהתורה. וכפי שמבואר ברמב"ם (איסו"ב ה, ה), שאם הדם נמצא בבדיקה בעומק הנרתיק – חזקתו מהרחם "וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים. ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר (רחם)".

כלומר, העיקרון הוא שכל דם שנמצא בלא הרגשה אסור מדברי חכמים כדין כתם, ורק בבדיקה פנימית מחמירים להחשיבו כמי שיצא בהרגשה למרות שבפועל לא הרגישה. יש מבארים את טעם ההחמרה בבדיקה פנימית, מפני שאולי הבדיקה הקהתה את ההרגשה (פלתי קפג, א), ויש מבארים שאולי יצא מעט דם לפני כן ולא שמה לב (ערוה"ש קפג, נד). וקשה, שאם מדובר בחשש, מדוע מחמירים בדם שנמצא בבדיקה פנימית כוודאי. ונראה שעל גבי הכלל היסודי שרק דם שיצא בהרגשה מטמא מהתורה, כיוון שיש מצבים שההרגשה לא ברורה, קבעו חכמים על פי החזקה גדר נוסף, שכל דם שיימצא בעומק הנרתיק, כל זמן שאין מכה או דבר אחר לתלות בו, חזקתו שיצא בהרגשה. ואולי אפשר לומר שדין ההרגשה מהתורה הוא למצב שהדם נמצא מחוץ לנרתיק, שעל זה למדו חכמים "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ" "עד שתרגיש בבשרה" (נדה נז, ב). אבל כאשר הדם נמצא ממש בבשרה, היינו ממש במקום שבו מתרחש תהליך הטומאה, הרי שהתקיים באופן המוחשי ביותר "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ", והיא טמאה מהתורה גם בלא הרגשה. כעין פירוש זה אמר רבנו עובדיה (שו"ת מהר"ח או"ז קיב; ועי' במשמרת הטהרה א, ד, 16).

יב – ספק אם הרגישה שהווסת התחיל

אשה שהרגישה תחושה ברורה שיוצא ממנה דם וסת, צריכה לבדוק את עצמה כדי לדעת אם נטמאה, ובינתיים על בני הזוג לפרוש ממגע. בדיקה זו אינה צריכה להיות פנימית, על ידי עד-בדיקה, אלא די שתבדוק בדיקה חיצונית בפתח הנרתיק על ידי נייר טואלט. ראתה דם בבדיקתה, אפילו מועט מאוד – טמאה. ואם לא מצאה דם – טהורה.

ואם ספק לה אם הרגישה תחושה ברורה של יציאת דם וסת, כגון שבדרך כלל אחרי הרגשה כזו מתחיל וסת אבל היו מקרים שלאחר תחושה שכזו לא התחיל הווסת. כשתרגיש בהרגשה זו, עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית, ובינתיים בני הזוג אסורים בחיבור. אם תמצא בבדיקה דם בשיעור שתדע ממנו שהתחיל וסתה – נטמאה. ואם לא תמצא דם – תדע שהיא טהורה בלא ספק. ולעיתים תמצא מעט דם, וכיוון שהדם נמצא בבדיקה חיצונית, דינו כדין כתם שאינו מטמא. אמנם אם בעקבות הכתם שמצאה התעורר לה ספק שמא הווסת עומד להתחיל, למרות שלא נטמאה מהכתם, תימָנע מחיבור עד סוף העונה (ביום – עד השקיעה, ובלילה – עד הזריחה). ואם במשך העונה לא יתחיל וסתה – טהורה.

אם הרגישה הרגשה שברוב הפעמים היא אינה מוצאת אחריה דם וסת, אינה חוששת לה, והיא נשארת בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה. כמו כן אשה שהרגישה בעת הביוץ הרגשה הדומה לתחילת וסת, ולאחר מכן מצאה רק טיפת דם, כיוון שהתברר לה שהרגשה זו אינה של תחילת וסת, דין הדם שמצאה כדין כתם שיצא בלא הרגשה.[13]


[13]. כעיקרון מעת שאשה הרגישה בוודאות שהתחיל וסתה, גם אם לא ראתה בפועל דם, היא בחזקת טמאה ואסורה על בעלה בחיבור ובנגיעה. וכפי שלמדנו (שבועות יד, ב; יח, א; שו"ע קפה, ד), שאשה שהרגישה באמצע תשמיש שנטמאה, בעלה צריך לפרוש באיבר מת, היינו ללא קישוי, ואם לא עשה כן, חייב כרת. הרי שעל סמך הרגשה ודאית האשה בחזקת טמאה, וכ"כ חכ"צ מו; פלתי קפג, א; לחם ושמלה קפה, ו; ערוה"ש לב.

כיוצא בזה, אשה שהרגישה שנפתח מקורה ליציאת דם וסת, לדעת תרומת הדשן רמו, גם אם בדקה את עצמה ולא מצאה כלום, טמאה, שמן הסתם יצא דם ואבד או נימוח, שכן להרגשה גמורה יש תוקף דאורייתא. מנגד, לרדב"ז א, קמט; ושאילת יעבץ ב, ה, אם בדקה ולא מצאה כלום, טהורה, מפני שרק הרגשה עם ראיה אסורה מהתורה. השו"ע קצ, א, ורוב האחרונים, נטו לדעת תרומת הדשן שהחמיר. אלא שרבים כתבו שהחומרא היא מחמת ספק ולא ודאי, הן משום שאולי יצא דם טהור ואולי טעתה בהרגשתה (נו"ב מהדו"ת קיח; טוטו"ד תליתאה ב, סד; יהודה יעלה יו"ד רכ), והן משום שדין זה שנוי במחלוקת (דברי חיים ח"א יו"ד לז). לפיכך, כל החומרא היא רק בהרגשה ודאית של פתיחת המקור שאותה ציין תה"ד (חכמ"א קיג, א; טה"ב ז, א). בנוסף, אם לבשה תחתונים, כבר אין חשש שהמראה הטמא אבד, ואם לא מצאה דם – טהורה (בדי השלחן קפח, כב, ועי' ר' צדוק הכהן מלובלין בשו"ת תפארת צבי ח"ב א, יד).

בכל אופן למדנו שבשתי הסוגיות לדעת המחמירים, שהם רוב האחרונים, לאחר הרגשה ודאית חייבת לבדוק. ונראה שאף רוב המקילים יסכימו לכך, כי למרות שהרגשה לבדה אינה אוסרת, מ"מ כיוון שהתעורר ספק גדול, אין להתעלם ממנו וצריכה לבדוק. אמנם כיוון שהפוסקים לא הזכירו בעניין זה חובת בדיקה כשם שהזכירו בשבעה נקיים ובעונת הווסת, יש להסתפק בבדיקה חיצונית כדי לראות אם התחיל הווסת.

פעמים שעל סמך הרגשותיה האשה בספק אם התחיל וסתה, ואזי מחמת הספק עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית. אולם כיוון שאינה בטוחה בהרגשתה, אם תמצא דם – דינו ככתם. אמנם ייתכן שבעקבות מציאת הכתם תתחזק בהכרת הרגשתה, ותדע שהתחיל וסתה. וייתכן שגם לאחר ראיית הכתם תישאר בספק, ואף שלא נטמאה מחמתו, כגון שהיה על בגד צבעוני, מכל מקום כיוון שהתעורר ספק משמעותי, עליה לפרוש כדין פרישה סמוך לווסת. ואם תעבור העונה ולא יתחיל הווסת, נפתר הספק והם מותרים בחיבור. ואשה שיודעת שפעמים רבות הרגשות אלה אינן מבשרות אצלה על הווסת, אינה צריכה לבדוק (עי' רש"ק טוטו"ד תליתאה ב, סה; דרכי טהרה א, יג).

יג – דם מחמת פצע

הדם המטמא הוא הדם שיוצא מהרחם במסגרת מחזור הווסת או זיבה, אבל דם שיוצא מפצע שבנרתיק ואפילו מפצע שברחם, אינו מטמא. שלושה מצבים ישנם בדין זה: א) כאשר ברור לאשה שהדם יצא מהפצע. ב) כאשר ברור שיש פצע שיכול להוציא דם, אבל ספק אם הדם שנמצא יצא ממנו. ג) כשיש ספק אם יש פצע שמוציא דם.

א) אמרו חכמים, שנאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, ואזי הדם שיצא משם אינו מטמא אותה (נדה סו, א; שו"ע קפז, ה-ו). יש נשים שיודעות שהדם מגיע מפצע מְדַמֵּם בעקבות תחושת כאב של פצע בנרתיק סמוך להופעת הדם, ויש שיודעות זאת מפני שבדקו את הנרתיק וחשו באצבען את הפצע שמוציא דם, ויש שמגיעות למסקנה זו מפני שראו שהדם יצא מהול במוגלה שלא כדם וסת. וכן אשה שבודקת את עצמה בבדיקה פנימית, ומוצאת שהדם מופיע תמיד באותו צד, יכולה להסיק שבאותו צד יש לה פצע (שו"ע קפז, ז). בכל אופן, כאשר האשה סבורה שהדם שראתה יצא מפצע – טהורה. ואף אם דם הפצע נמצא בבדיקה פנימית בעונה שהווסת שלה צפוי להופיע, כל זמן שהיא מעריכה שהדם יצא מפצע ולא במסגרת וסת, טהורה. והיא תיטמא רק כאשר תפסיק לשער שהדם שמצאה יצא מהפצע, או כאשר תרגיש ביציאת הדם כבעת הווסת, או שמתוך כמותו תדע שהוא של וסת.

ב) אשה שיודעת שיש לה פצע שלעיתים מוציא דם, אבל היא מסופקת אם הדם שראתה יצא מהפצע והוא טהור או שיצא מהרחם והוא טמא. אם נמצא בבדיקה פנימית, בעונת וסתה הקבוע – טמאה. אבל אם נמצא בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה הקבוע, או על הלבנים ככתם אף בעונת וסתה הקבוע – טהורה (רמ"א קפז, ה).

ג) אשה שמסופקת אם יש לה פצע שמוציא דם או לא, אם מצאה דם על בגד לבן, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה ויש אפשרות שאולי יצא מפצע, טהורה אפילו גדול מגריס, שבכתמים תולים להקל. אבל אם תראה בבדיקה פנימית, תחמיר אפילו בכלשהו. וטוב שתלך לשאול חכם, שאולי יוכל לדעת מתוך שאלתה או מצורת המראה, שמדובר בדם פצע שאפשר להקל בו. אם הדבר חוזר ונשנה, עדיף שתיבדק אצל רופאה או אחות בקיאה, ואם יימצא שיש לה שם פצע שעלול להוציא דם, מעתה ואילך תוכל להקל בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה (מצב ב). ואם לא יימצא שיש לה פצע שעלול להוציא דם, דינה כשאר נשים, שבבדיקה פנימית נאסרת בכלשהו, ובמראה חיצוני כפי כללי דיני כתמים.[14]


[14]. נדה טז, א: "תניא הרואָה דם מחמת מכה – אפילו בתוך ימי נדתה – טהורה…". וכן שם סו, א: "אם יש לה מכה באותו מקום – תולה במכתה… נאמנת אשה לומר: מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא…". יש אומרים שכיום אין תולים בדם מכה, וכפי שהחמירו בדם בתולים (ראב"ד ורמב"ן). אולם רובם המכריע של הפוסקים סוברים שיש לתלות במכה ולהקל. ישנם שלושה מצבים של אפשרות שהדם יצא מהפצע: א) כאשר ברור לאשה שהדם יצא מהפצע. ב) כשברור שיש פצע שיכול להוציא דם אבל ספק אם הדם הגיע ממנו. ג) כשיש ספק אם יש פצע שמוציא דם. כתבו תוס' (נדה טז, א, 'ומר סבר'), לגבי בדיקה פנימית, שאם הרגישה שהדם יצא ממכתה, גם בעונת וסתה הקבוע, טהורה (כפי המצב הראשון). בנוסף, כתב רמ"א קפז, ו, שאם היא אומרת בוודאות שאין דם זה מהמקור, גם בלא טענה שיש לה מכה שמוציאה דם, טהורה (כפי המצב הראשון). אבל אם לא הרגישה שהוא דם מכתה, למרות שגם לא הרגישה שהוא דם וסת (כפי המצב השני), אם הבדיקה הפנימית התבצעה בעונת וסתה הקבוע – טמאה. וכ"כ רמ"א קפז, ה, וש"ך כו. (ולדעתם אשה שאין לה וסת קבוע, צריכה להחמיר בזה גם בעונה בינונית, שאם לא כן לא תיטמא לעולם. וצ"ע אם יאמרו כך גם כאשר הסיכוי שתראה בעונה בינונית נמוך או שראתה דם מועט שנראה שהוא ממכה ולא מווסת).

לגבי המצב השני, שבו האשה מסופקת אם הדם מהפצע: יש מקילים לתלות גם במכה שלא ידוע אם מוציאה דם (רשב"א, שו"ע קפז, ה, לרוב האחרונים; ערוה"ש קפז, מו; באר יצחק יו"ד יז). ויש מחמירים לתלות רק במכה שידוע שיכולה להוציא דם, אבל במכה שלא ידוע אם יכולה להוציא דם, אין תולים (התרומה, מהר"ם מרוטנבורג, מרדכי, תה"ד). וכן הורו רבים מהאחרונים (ש"ך קפז, כד; נו"ב, חכ"צ, חו"ד ז; משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד כו; דרכי טהרה ד, ח; טה"ב ה, ו). וכן יש לנהוג, ובמיוחד כיום, שניתן להיבדק על ידי רופאה או אחות, ולדעת האם המכה יכולה להוציא דם.

המצב השלישי הוא המצב הרגיל של ספק מסוים לגבי קיום פצע, שלגבי כתם שנמצא בלא הרגשה, יש להקל, ובבדיקה פנימית יש להחמיר, וטוב שתשאל חכם, שאולי ימצא דרך להוכיח שהוא מפצע. לעיתים אשה מסופקת אם היא במצב הראשון, השני או השלישי, ואזי אפשר שתשאל חכם, ופעמים שלפי מה שתסביר לו יידע להשיב. וכן אפשר שתיבדק אצל רופאה או אחות בקיאה. ואם גם לאחר הבדיקה נותר ספק, בכתם יש להקל ובבדיקה יש להחמיר, וכאשר בעקבות זאת האשה מתקשה להיטהר, תשאל חכם.

עוד אמרו בנדה סו, א: "ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה – אינה תולה", כלומר, כאשר דם הווסת שונה מדם המכה, וראתה דם בצבע דם וסתה, אין מקילים. אבל כל זמן שאין ניכר שהדם שיצא ממנה שונה מדם מכה ודומה לדם וסתה, תולה להקל (רשב"א, רא"ש, ר"ן ושו"ע קפז, א).

יד – פצעים ברחם

הדם המטמא הוא הדם היוצא מהרחם בעקבות פעילות הורמונלית סדירה של מחזור הווסת, או לא סדירה של דם זיבה. אבל דם שיצא בעקבות פצע ברחם אינו מטמא.

לפיכך, אשה שראתה דם לאחר הכנסת 'התקן תוך רחמי' או הוצאתו, כיוון שפעולה זו עלולה לפצוע את הרחם או את צוואר הרחם, הרי זה דם פצע שאינו מטמא. ואם היתה בשבעה נקיים, תוכל להמשיך בספירתם. כמו כן, אשה שהסירו מרחמה גידולים בפעולה כירורגית, הדם שתראה אחר כך אינו מטמא, הואיל והוא דם פצע. כמו כן אשה שנבדקה בבדיקה רפואית שעלולה לפצוע את הנרתיק או את צוואר הרחם, וראתה אח"כ דם – טהורה (עוד על בדיקות רפואיות להלן ז, ז).

כמו כן, אשה שנבדקה על ידי רופאה, ונמצא שיש ברחמה גידולים שפירים או סרטניים, על שריר הרחם (שרירן) או על רירית הרחם (פוליפ), ולהערכת הרופאה הם עלולים לגרום דימום. אם תראה דם שלא בשעת וסתה – טהורה. וכאשר תראה דם בעונת וסתה או תעריך שהדם שיוצא ממנה הוא דם וסתה – תיטמא.[15]

אשה שיש ברחמה 'התקן תוך רחמי' למניעת היריון, ולאחר סיום וסתה מצאה כתמים על לבניה – טהורה. שכן ידוע שהתקנים אלו לעיתים פוצעים את הרחם וגורמים לדימומים, ובדיני כתמים תולים להקל. ואם הדם נמצא בבדיקה פנימית, יש מחמירים, מפני החשש שמא דימומים אלו נגרמים כתגובה דלקתית למציאות ההתקן ברחם, שגורמת להתפרקות הרירית כדוגמת מה שקורה בווסת, ולכן אין דינם כדין דם פצע. אולם להלכה, לאחר שהווסת הסתיים ופסקה בטהרה, גם אם הדם נמצא בבדיקה פנימית, כל זמן שאינו מרובה כדרך וסת, ניתן לתלות שהוא דם שיצא מפצע שנגרם על ידי ההתקן. אמנם כדי לצאת מהספק, נכון שאשה שיש לה התקן שגורם לדימומים, תימָנע מקיום בדיקות פנימיות שאינן הכרחיות לטהרתה, ומלבישת תחתונים לבנים (להלן ד, 10).[16]


[15]. כפי שלמדנו בהערה הקודמת, אמרו חכמים נדה סו, א: "נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא…". ה'מקור' הוא הרחם, הרי שגם דם שיצא מפצע שברחם אינו מטמא. וכ"כ דבר שמואל עא, מהר"ם מלובלין קיא, ש"ך קפז, יח; כג, חוו"ד חידושים י, וביאורים ד. גם כאשר לא ראתה עדיין שהמכה שיש לה מוציאה דם, אם נשים אחרות עם מכה כזו רואות ממנה דם, אף היא יכולה לתלות במכתה (מהרי"ל, ט"ז קפז, י; חכמ"א קי, י).

למעשה, הסרת גידולים פוצעת בוודאות את הרחם, והכנסת 'התקן תוך רחמי' או הוצאתו בדרך כלל פוצעת, וכן יש בדיקות רפואיות שעלולות לפצוע. לפיכך, כל הדינים שלמדנו בסעיף הקודם חלים גם במקרים אלו. כלומר, אם ברור לאשה או לרופאה שהדם שיצא מרחמה הוא מהפצע, גם בעונת וסתה אינו מטמא, ורק כשתרגיש שיוצא דם וסתה תיטמא (כפי מצב א). ואם לא ברור שהדם שראתה הוא מהפצע, אבל ידוע שיש לה פצע שיכול להוציא דם, בבדיקה פנימית בעונת וסתה – טמאה, ובבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה וכן בכתמים – טהורה (כפי מצב ב).

לגבי גידולים ברחם שגורמים לדימומים נוספים התעורר ספק, האם הם יוצרים פצע שהדם היוצא ממנו טהור, או שהם מעוררים תהליך הורמונלי שגורם לדימום שמטמא (עי' ספר פוע"ה ח"א יד, ו, 24). ונראה כדעת המקילים, שכן אין מדובר בפעולה הורמונלית של וסת או זיבה, אלא כדרך דימום של פצע. וכ"כ ציץ אליעזר יז, לז. וכן הורו רשז"א והרב נויבירט (נשמת אברהם קפז, ב, 4. בחשב האפוד ב, קכח, החמיר). (לרב ד"ר הלפרין, אין להקל בזה ביומיים הסמוכים לווסת, לפניו או לאחריו, כי אם הדימום הופיע סמוך לווסת, ייתכן שהגידול מתח את רירית הרחם וגרם להקדמת דימום הווסת או התארכותו).

[16]. פעמים רבות קיומו של התקן תוך רחמי ברחם גורם להארכת הווסת בכמה ימים, ולעיתים אף גורם לדימום ברוב החודש. לא ברור מה הסיבה המדויקת לכך. יש אומרים שקיום ההתקן ברחם גורם לתגובה דלקתית שנועדה להוציא את הגוף הזר וגורמת לדימום או להתפרקות הרירית שהיא מעין מה שקורה בווסת, ולכן יש לאסור דימומים אלה (נשמת אברהם קצד, ה, 6 בשם ריש"א והרב נויבירט; באהלה של תורה א, כד; הרב יונתן בלס תחומין לא). מנגד, יש סוברים שמדובר בדם פצע, ולכן הדימומים שאינם במסגרת הווסת שאותה אשה היתה רגילה בו לפני הכנסת ההתקן, אינם מטמאים (הרב אליהו אברז'יל בדברות אליהו ו, לו, הרב קאפח, וכן עולה מטה"ב א, ה, ועמ' רסז; הרב ד"ר הלפרין 'רפואה מציאות והלכה' כא). למעשה, כאשר מדובר בכתם, בוודאי יש לטהר, שבכתמים הלכה כמיקל. אולם נראה שגם בבדיקה פנימית אפשר להקל שלא בעונת וסתה, שהואיל ויש מחלוקת בין הרופאים אם הדם יצא מפצע או מתגובה דלקתית, וגם אם הוא מתגובה דלקתית, לא ברור שדינו כדם וסת ולא כדם פצע. לפיכך, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה, יש לתלות שאולי יצא מפצע ואינו מטמא (כמובא לעיל הערה 14, ובמיוחד לשיטת הרשב"א). אמנם אפשר להקל בכך בתנאי שברור שמדובר בדימום שנגרם בעקבות ההתקן. כגון, שלפני שהיה לה התקן הווסת נמשך ששה ימים בלבד, וגם עתה הצליחה לפסוק בטהרה בסוף היום השישי ולצאת בכך מחזקת טומאה, אולם שלא כפי שהיתה רגילה, מצאה במשך שבעת הנקיים דם בבדיקה הפנימית, ויש להניח שהגיע מחמת ההתקן. אמנם אם בעקבות התארכות הווסת לא הצליחה לבצע הפסק טהרה, הרי שמדובר בדימום רב יחסית ויש להחשיבו כהמשך הווסת, ורק לאחר שתפסוק בטהרה, אם תמצא דם בבדיקה הפנימית מעבר לימים שהיתה רגילה לראות, תוכל לתלות שהוא מפצע שנגרם מההתקן. כמו כן, אם לאחר שתפסוק בטהרה, תראה כמות גדולה של דם, כדוגמת הדם שמוצאים לקראת סיום הווסת, יש להחמיר, שכן לעיתים רוב דם הווסת יוצא ברציפות, ואח"כ פוסק ושוב חוזר לצאת עד סיומו.

לגבי התקן שיש עימו הורמונים, יש סוברים שצריך להחמיר, כי אולי ההורמונים גרמו להמשך הדימום, שכן ההורמונים הללו גורמים לרירית הרחם שתיעשה דקה וממילא היא נוטה יותר להתפרק, והחומר הדמי שיוצא הוא מרירית הרחם כדוגמת החומר שיוצא בווסת (הרב ד"ר הלפרין שם, ועי' שמחת הבית וברכתו ה, 18). אולם נלענ"ד שגם בו אפשר להקל בבדיקה פנימית ולתלות שהדימום מחמת מכה, שכן למרות שבעקבות ההורמונים הרירית נעשית דקה ונוטה לדמם, עדיין ישנה אפשרות שההתקן פצע את הרחם או עורר תגובה דלקתית שגרמה לדימום מחמת פצע, וממילא דינה כדין אשה שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, שאם זו לא שעת וסתה יכולה להקל. ובתנאי שמדובר בדימום מועט, שאינו יכול להיחשב כווסת קל, שכן לעיתים בעקבות ההורמונים יש בווסת פחות דמים. (ראו לעיל הערה 8 לגבי כתמים מחמת נטילת כדורים הורמונליים). בכל אופן, אשה שרואה כתמים מחמת התקן או גלולות הורמונליות, ראוי שתמעט ככל האפשר בבדיקות פנימיות, וכפי שכתבתי להלן ד, 10.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן