יג – דם מחמת פצע

הדם המטמא הוא הדם שיוצא מהרחם במסגרת מחזור הווסת או זיבה, אבל דם שיוצא מפצע שבנרתיק ואפילו מפצע שברחם, אינו מטמא. שלושה מצבים ישנם בדין זה: א) כאשר ברור לאשה שהדם יצא מהפצע. ב) כאשר ברור שיש פצע שיכול להוציא דם, אבל ספק אם הדם שנמצא יצא ממנו. ג) כשיש ספק אם יש פצע שמוציא דם.

א) אמרו חכמים, שנאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, ואזי הדם שיצא משם אינו מטמא אותה (נדה סו, א; שו"ע קפז, ה-ו). יש נשים שיודעות שהדם מגיע מפצע מְדַמֵּם בעקבות תחושת כאב של פצע בנרתיק סמוך להופעת הדם, ויש שיודעות זאת מפני שבדקו את הנרתיק וחשו באצבען את הפצע שמוציא דם, ויש שמגיעות למסקנה זו מפני שראו שהדם יצא מהול במוגלה שלא כדם וסת. וכן אשה שבודקת את עצמה בבדיקה פנימית, ומוצאת שהדם מופיע תמיד באותו צד, יכולה להסיק שבאותו צד יש לה פצע (שו"ע קפז, ז). בכל אופן, כאשר האשה סבורה שהדם שראתה יצא מפצע – טהורה. ואף אם דם הפצע נמצא בבדיקה פנימית בעונה שהווסת שלה צפוי להופיע, כל זמן שהיא מעריכה שהדם יצא מפצע ולא במסגרת וסת, טהורה. והיא תיטמא רק כאשר תפסיק לשער שהדם שמצאה יצא מהפצע, או כאשר תרגיש ביציאת הדם כבעת הווסת, או שמתוך כמותו תדע שהוא של וסת.

ב) אשה שיודעת שיש לה פצע שלעיתים מוציא דם, אבל היא מסופקת אם הדם שראתה יצא מהפצע והוא טהור או שיצא מהרחם והוא טמא. אם נמצא בבדיקה פנימית, בעונת וסתה הקבוע – טמאה. אבל אם נמצא בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה הקבוע, או על הלבנים ככתם אף בעונת וסתה הקבוע – טהורה (רמ"א קפז, ה).

ג) אשה שמסופקת אם יש לה פצע שמוציא דם או לא, אם מצאה דם על בגד לבן, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה ויש אפשרות שאולי יצא מפצע, טהורה אפילו גדול מגריס, שבכתמים תולים להקל. אבל אם תראה בבדיקה פנימית, תחמיר אפילו בכלשהו. וטוב שתלך לשאול חכם, שאולי יוכל לדעת מתוך שאלתה או מצורת המראה, שמדובר בדם פצע שאפשר להקל בו. אם הדבר חוזר ונשנה, עדיף שתיבדק אצל רופאה או אחות בקיאה, ואם יימצא שיש לה שם פצע שעלול להוציא דם, מעתה ואילך תוכל להקל בבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה (מצב ב). ואם לא יימצא שיש לה פצע שעלול להוציא דם, דינה כשאר נשים, שבבדיקה פנימית נאסרת בכלשהו, ובמראה חיצוני כפי כללי דיני כתמים.^[14]