ב – קושי ההבחנה

ההבחנה בין דם טמא לדם טהור דורשת מומחיות רבה, מפני שגווני הדם רבים, ויש להתרגל להתבונן בצבעם ובמרקם שלהם, כדי להבדיל בין האסור והמותר. לכן הורתה התורה לשאול את החכמים במקרים של ספק, ובמקרים נדירים אף לשאול את בית הדין הגדול שבירושלים, שנאמר (דברים יז, ח): “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם” – “בין דם טהור לדם טמא”, “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ”, לשמוע את הוראת החכמים איזה גוון הוא של דם טהור ואיזה גוון של דם טמא. לכן גם הקפידו שלא לראות דמים בלילה, כדי שיוכלו להבחין בצבעו המדויק של הדם (מגילה יד, א).

לדוגמא, הגוון הראשון הוא “אדום כדם המכה”, בארו חכמים (נדה יט, ב), שהכוונה לדם היוצא מהשור מיד לאחר שחיטתו, ולא הדם שיוצא ממנו לאחר מכן. עוד אמרו, שהוא כדם כינה של ראש ולא כדם כינה של גוף, שצבעהּ שונה מעט. עוד אמרו, שהוא כדם פצע של בחור צעיר ולא של אדם מבוגר. וכל זה כדי לבאר את הגוון הראשון. כיוצא בזה נחלקו האמוראים על כל ארבעת גווני האדום, כאשר השתנו להיות מעט יותר כהים או מעט יותר בהירים. כיוצא בזה אמרו חכמים במשנה לגבי דם שחור שהוא כדיו, ובארו, שאם הוא פחות עמוק, כגון שהוא שחור כעורב או כזפת – טהור (נדה כ, א).

בעקבות חורבן המקדש ופיזור הגלויות נחלשו המסורות, עד שגם רבנים חשובים התקשו להבחין בין דמים טמאים לטהורים. וכן מסופר על שלושה מגדולי האמוראים, אמימר, מר זוטרא ורב אשי, שהלכו להקיז דם, כפי המלצת הרפואה שהיתה מקובלת באותם ימים. לאחר שהדם החל לצאת לכלי הראשון, אמר אמימר, שהיה המבוגר שבחבורה, שדם זה הוא כצבע ‘דם של מכה’, שהוא הסוג הראשון של דם טמא. לאחר מכן, כשיצא הדם לכלי השני, אמר שדם זה כבר אינו כדם של מכה, וממילא אינו אוסר. אמר רב אשי, שהיה תלמידו וחברו של אמימר, שהוא אינו מצליח להבחין בין גווני הדם הללו, ועל כן אינו יכול להורות בהם (נדה כ, א). במשך הזמן, חכמים רבים נמנעו מלהבחין בין גווני דם טמא לדם טהור, והחמירו לטמא את כולם. עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני הדם האדומים והשחורים.[2]


[2]. כתב הרא”ש (נדה ב, ד): “ובדורות הללו אין בקי במראות דמים להישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפילו בימי חכמי הש”ס היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראותם. כל שכן האידנא, שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומית, אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב”. וכ”כ ראב”ד, אור זרוע, רמב”ן, ר”ן, אשכול, שו”ע (יו”ד קפח, א), שכל מראה אדום, בין כהה ובין בהיר – טמא. וכן מראה שחור – טמא. ורק מראה שאין בו אדמומית, אפילו הוא סמיך כדם – טהור.

יש שכתבו שמאז תקנת רבי וקבלת נשות ישראל את ‘חומרת ר’ זירא’, גם החמירו בכל גווני הדם, וכך עולה מהרי”ף (שבועות ג, ב), רמב”ם לפי מגיד משנה (איסו”ב יא, יא), וטור סו”ס קפג (סוגה בשושנים קצא, ג; עי’ שועה”ר קפח, ב, ובירור הלכה קפח, ב). וקשה היאך לדעתם אמימר שחי כמה דורות לאחר ר’ זירא עוד הורה להקל בחלק מגווני הדם? ויש לומר על פי המבואר בנידה סו, א, שחומרת ר’ זירא התקבלה בהדרגה, ובמקומו של אמימר עדיין לא התקבלה. ויותר נראה, שגם על פי חומרת ר’ זירא ניתן להורות בגווני הדם, אלא שכהמשך לרעיון שבבסיס חומרתו, להשוות את הדינים כדי למנוע בלבול, התקבלה בהדרגה החומרא שלא להבחין בין דם טמא לטהור, עד שבתקופת הראשונים נעשתה הלכה מחייבת.

תפריט