ז – שיעור הכתם האסור

קבעו חכמים שכתם שגודלו כשיעור גריס או פחות – אינו מטמא, משום שעד גודל זה היה אפשר לתלות שאולי דם הכתם הגיע מכִּינה גדולה שנמעכה בלא משים, אבל אם הכתם גדול מגריס, כבר ברור שהגיע מהגוף. גריס הוא פול גדול חצוי, ובמידות שלנו הוא שטח של עיגול בקוטר של 2 ס”מ.

גם כיום, שאין מצויות בבתים כִּינים שיכול לצאת מהן דם כשיעור גריס, ולא ניתן לטעון שכתם בגודל גריס הגיע מכִּינה, אין לאסור כתם ששיעורו כגריס או פחות. הואיל ומהתורה כל דם שנמצא בלא הרגשה אינו מטמא, וחכמים הם שגזרו טומאה על כתמים, וגזירתם היתה רק על כתם בשיעור של יותר מגריס. יתר על כן, רבים ביארו שעיקר תקנתם היתה לגבי טהרות, ואגב כך המשיכו את גזירתם גם על איסור קרבה בין אשה לבעלה, ואף לאחר החורבן שבטלו הטהרות, גזירתם לא התבטלה, אולם אין להרחיב אותה אל מעבר למה שגזרו (לעיל הערה 4).

נמצאו על הבגד כמה כתמים שאין באחד מהם יותר מגריס, וביחד שיעורם גדול מגריס, אינם מצטרפים לאיסור, כי רק כתם אחד בשיעור של יותר מ-2 ס”מ מטמא. היה כתם עבה בגודל שאינו מטמא, אבל אם היה מתפשט על הבגד היה בגודל שמטמא, כיוון שבפועל לא התפשט – טהור.[7]


[7]. מבואר בנדה נח, ב, שנחלקו תנאים במשנה ובגמרא לגבי כתמים: לדעת רשב”ג, רק אם האשה הרגה כינה ואח”כ מצאה כתם בגודל שיכול להיות מאותה כינה – טהורה. מנגד, לדעת חכמים, אפילו אם לא הרגה כינה או פשפש, כל זמן שהכתם עד גודל דם של פשפש (שהוא גדול בהרבה מכינה) – טהורה. ולרבי חנינא בן אנטיגנוס דעה אמצעית, שגם אם לא הרגה כינה, כל שהכתם עד גודל של ‘גריס’ (פול חצוי) – טהורה. נחלקו אמוראים אם גודל גריס בדיוק מטמא. ונפסק להקל, שכגודל גריס פול טהור ויותר מטמא (רמב”ם איסו”ב ט, כג; שו”ע קצ, ה). למעשה, מקובל להורות שגריס הוא שטח של עיגול בקוטר 2 ס”מ, ויותר מזה מטמא (מעיל צדקה כז; חת”ס, טה”ב ח, ב; אוצר הלכה קצ, לג).

יש מחמירים וסוברים, שאם אין בבית כינים שדמן בגודל של גריס, אפשר להקל בכתם רק עד גודל דם הכינים שמצויות שם ולא יותר. ואם כלל לא מצויות באותו מקום כינים, אין לתלות בהן כלל (רש”ק טוטו”ד תילתאה ב, עה; רב פעלים ח”א יו”ד לו). ויש אומרים, שאם צבע הכתם היה שחור, כיוון שאינו יכול להגיע מכינה, גם בקטן מגריס טמא (שועה”ר קצ, ט, תשורת שי תנינא קמב). והרבה פוסקים סוברים, שכל אימת שיש ספק אם הכתם יצא מהרחם, גם בבית שאין בו כינים יש להקל כדין כתמים. אבל כאשר ישנה ודאות שהכתם יצא מהרחם, גם אם הוא קטן מגריס, אם יצא על דבר לבן שמקבל טומאה – מטמא (פלתי קפג, א; סדרי טהרה, חוות דעת, בינת אדם, פרדס רימונים, ובימינו חוט שני ושבט הלוי).

מנגד, רבים מקילים לגמרי וסוברים, שהואיל ובזמן שגזרו חכמים על הכתמים היו כינים מצויות בבתים, קבעו חכמים את גזירתם על פי גודלן, ועל פחות לא גזרו. וגם כאשר ישנה ודאות שהכתם יצא מהרחם, כל זמן שאין בו יותר מגודל גריס שעליו גזרו חכמים, כיוון שיצא בלא הרגשה – טהור, ואין להוסיף גזרות נוספות מדעתנו (מעיל צדקה, תורת השלמים, חתם סופר יו”ד קנ; קפב; מהר”ם שיק). וכבר למדנו בהערה 4, שעיקר הגזירה משום טהרות, ואף שבטלו טהרות הגזירה לא בטלה, אבל אין להוסיף על מה שגזרו. למעשה, כיוון שאיסור כתמים מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים, וכן פסקו אג”מ יו”ד ג, מו; טהרת הבית ח, ב.

שני כתמים אינם מצטרפים לשיעור, וגם אם היה קו דק מחברם – אינם מצטרפים, הואיל וניכר שהם שני כתמים (שו”ת צמח צדק יו”ד קמד; יבי”א ח”ח יו”ד טז, ב). אבל כתם אחד שגוונים טהורים מפרידים בין שני חלקיו הטמאים, כיוון שהוא כתם אחד, אם בגווניו הטמאים יש כשיעור – טמא (מעיל צדקה סב). כתם עבה שהיה יכול להתפשט על יותר מגריס, כיוון שבפועל אינו כשיעור – טהור, שאם לא כן נצטרך להבחין בין אם הוא על בגד עבה או דק, וחכמים קבעו דבריהם ולא הניחום לשיעורים (סדרי טהרה קצ, סא; ערוה”ש לד). לכן גם אם מרוב כמותו עבר שני בגדים, ואין באחד מהם שיעור, אין מצרפים את שני הבגדים לשיעור (פחד יצחק ועיקרי הד”ט). היה כתם על בגד לבן ואבד או כוּבס בטעות, והתעורר ספק אם היה בו שיעור מטמא או אם היה בצבע מטמא, כיוון שדין כתמים מדרבנן, יש להקל (חכמ”א קיג, כט, רש”ק, דברי מלכיאל ועוד).

יש אומרים שאם הכתם נמצא על בשר האשה, גם בפחות משיעור גריס אוסר (רמב”ם איסו”ב ט, ו; ש”ך). ויש אומרים שאינו אוסר בפחות מגריס, אבל שני כתמים שעל הבשר מצטרפים לשיעור (ראב”ד, רמב”ן, ר”ן, סד”ט, חכמ”א, שועה”ר, ובימינו טה”ב ח, ג). ויש מקילים שדין כתמים על הבשר כדין כתמים על הבגד, ואף אין מצרפים כמה כתמים לגודל גריס (רבנו יונה, דעת סתם בשו”ע קצ, ח; ולכך נטה בימינו דרכי טהרה ב, טז). וכן הלכה.

תפריט