א – דמים טמאים וטהורים

אשה שיצא ממנה דם נידה, היינו דם וסת – נטמאה, ונעשו האיש והאשה אסורים זה לזה, שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ”. דם נידה המטמא הוא הדם היוצא מהרחם, שנאמר (ויקרא כ, יח): “וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה (נידה)… וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (הסכימה לחיבור בעת שהדם יוצא מרחמה) – וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם”. כלומר, הרחם שבו נוצרים החיים הוא גם המקום שממנו יוצא דם טמא של נידה וזיבה. על ידי מצוות עונה בימי הטהרה ואיסור קרבה בימי הנידה, האיש והאשה מעצימים את הקשר שביניהם באופן שמוסיף טוב וחיים, ונמנעים מהטיית כוחותיהם לצד הטומאה והרע שמאבדים וכורתים את חייהם.

צבעים שונים יש לדם, יש גוונים שהם טהורים ויש גוונים שהם טמאים, שנאמר (דברים יז, ח): “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם – בין דם טהור לדם טמא” (נדה יט, א). למדו חכמים מדיוק הפסוקים, שהתכוונה התורה לאסור ארבעה גוונים של דם, ושאר גווני הדם – טהורים. אלו הם הטמאים: א) ‘אדום כדם המכה’ – כדם היוצא מֵחֲתָךְ מיד לאחר פציעה ולא מעט אחר כך. ב) ‘כקרן כרכום’ – כעלים דקים של זעפרן שצבעם אדום-כתום. ג) ‘כמימי אדמה’ – כצבע אדמה דשנה בבקעות שבגליל המוצפת מים, שצבעהּ חום-אדום. ד) ‘כמזוג’ – כצבע יין אדום מהשרון שעירבו אותו עם כמות כפולה של מים (אדום-סגול). ה) עוד אמרו חכמים שיש צבע חמישי – שחור כדיו, שהוא בעצם הצבע הראשון של דם ‘אדום כדם המכה’ שצבעו לקה והשתנה (נדה יט, א – כ, א). מהתורה, כל שאר גווני האדום, השחור, הוורוד, הכתום והחום – טהורים.[1]


[1]. משנה בנדה יט, א: “חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג”. בגמרא מבואר שלמדו את חמשת הדמים מכך שנאמר בהקשר זה פעמיים “מְקוֹר דָּמֶיהָ” (ויקרא יב, ז; כ, יח) בלשון רבים, משמע יש ארבעה סוגי דם, והשחור הוא האדום שלקה והפך לשחור. ביאר בתוס’ הרא”ש (נדה כ, א, ‘וכולן’), שקבעו חכמים חמישה דמים אלו מפני שהם המצויים באשה, ומסתבר שאותם אסרה התורה. בהמשך המשנה מבואר שבית שמאי מחמירים בעוד שני גוונים, ועקביא בן מהללאל מחמיר גם בסוג של ירוק שהוא צהוב כחלמון ביצה, ואין הלכה כמותם. ארבעת הגוונים הללו של הדם אינם על סולם אחד של אדום, כשאחד כהה מחברו, אלא הם גוונים שונים שלכל אחד סולם בהירות וכהות משלו. לכן נחלקו בגמרא מה דין כל אחד מהגוונים כשהוא בגוון מעט יותר כהה או מעט יותר בהיר, ומוסכם שהרבה יותר בהיר או הרבה יותר כהה – טהור. וישנם עוד גווני אדום רבים שאינם טמאים (בינת אדם ח, יג; ערוה”ש קפח, ה).

כל הדמים הטמאים הם טמאים בתנאי שיצאו מהרחם, אבל אם לא יצאו מהרחם – טהורים. כפי שביארו חכמים במשנה (נדה יז, ב): “דם החדר (הרחם) טמא, דם העלייה (י”א שחלות וי”א שלפוחית השתן) – טהור”. אולם לא כל הדמים היוצאים מהרחם טמאים, שכפי המבואר למעלה, מהרחם יוצאים גם דמים טהורים (רמב”ם איסו”ב ה, ו). ייתכן שחלק מגווני הדם הטהור הם ההפרשות שיוצאות לפני תחילת הווסת או אחריו, כלומר, לעיתים רירית הרחם, שממנה יוצא דם הווסת, מתפרקת בתהליך יותר ארוך ומדורג, וכיוון שבתחילה מופרש מעט דם שנמהל בשאר נוזלים, אין בו צבע טמא, וכן בסוף ההתפרקות אחוז הדם פוחת עד שכבר אין בו צבע טמא. (לראב”ד רוב הדמים מהמקור טמאים, ולכן אמרו בנדה כא, א: ‘אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם’. מנגד לרז”ה, אפשר שאין רוב הדמים טמאים, וכפי שלמדנו מגזירת רבי לעיל א, ו).

ככלל אפשר אולי לומר, שהדמים הטמאים הם היוצאים בתהליך של אובדן חיים, כגון וסת נידה שבו אובדות הביצית והרירית שיכלה לקיים את העובר, וזיבה שבה נפגע תהליך היווצרות הביצית והרירית. אבל דמים שיוצאים בלא לפגוע בחיים שאמורים להתרקם ברחם, או שיוצאים לאחר שהחיים שהחלו להיווצר כבר אבדו – אינם טמאים.

תפריט