ד – דם וכתם

הדם הטמא היוצא מהרחם, מטמא את האשה מהתורה בתנאי שיצא בהרגשה כדרך יציאת דם מחזור של נידה. אבל אם יצא בלא הרגשה, גם אם ידוע בוודאות שיצא מהרחם וצבעו כצבע הדמים הטמאים, אינו מטמא. שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ“. ביארו חכמים: “בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה” (נדה נז, ב). דין זה נאמר לנידה ולזבה כאחד (רמב”ם איסו”ב ט, א).

אפשר לבאר, שהטומאה נוצרת מכך שיוצא מהרחם דם בתהליך שיש בו אובדן חיוניות, מעין מוות. שאם יצא במסגרת נידה, הרי שביצית שהיתה יכולה להתפתח לעוּבר אבדה. ואם במסגרת זבה, הרי שנוצרה בעיה בעצם תהליך יצירת הביצית וקליטתה ברחם. וטבע הגוף, שדם כזה של אובדן חיוניות יוצא בהרגשה, ולכן דם שיצא בלא הרגשה, אינו מטמא.

אמנם חכמים גזרו טומאה גם על כתם שיצא מהרחם בלא הרגשה, אם הוא עומד בשלושה תנאים: א) שהכתם היה בקוטר של יותר משני ס”מ. ב) הוא על רקע לבן. ג) הוא על דבר שמקבל טומאה. אבל אם לא היה בכתם יותר משני ס”מ, או שלא היה על רקע לבן, או שלא היה על דבר שמקבל טומאה – אינו מטמא. וזאת משום שבזמן שנהגו טהרות בישראל, הדם שיצא מהרחם בלא הרגשה, למרות שלא אסר את האשה לבעלה, הוא עצמו היה טמא וטימא טהרות שנגע בהן. לפיכך, גזרו חכמים שכל אימת שהוא מטמא טהרות יאסור גם את האשה, ובתנאי שיתקיימו שלושת התנאים האמורים. עוד אמרו חכמים, שכל אימת שיש ספק בדיני כתמים, יש להקל, וכפי שאמר רבי עקיבא (משנה נדה נח, ב): “שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר – אלא להקל”.[4]


[4]. טומאת נידה וזבה מהתורה היא רק כאשר הדם יצא בהרגשה, שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – דם ולא כתם” (משנה נידה נח, ב). ואם יצא בלא הרגשה, בתנאים מסוימים גזרו חכמים שיהיה טמא מדין כתם. וכן למדנו בנדה נז, ב: “אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה – טהורה, שנאמר בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה”. ומבואר מדברי רב אשי, שהאשה טהורה מפני שהדם יצא בלא הרגשה ועל דבר שאינו מקבל טומאה כקרקע, אבל דם שיצא על דבר שמקבל טומאה, מטמא מדברי חכמים כדין כתם (דברי ר’ עקיבא ושמואל שווים, כמבואר בשו”ת שב יעקב לו; ערוך לנר נדה נח, א).

יש אומרים שאם ידוע בוודאות שהדם יצא מהרחם, גם בלא הרגשה – טמאה מהתורה (סדרי טהרה קצ, צג, בביאור רש”י ועוד כמה ראשונים). אולם רובם המכריע של הפוסקים סוברים, שגזירת הכתוב שרק אם הדם יצא בהרגשה הוא מטמא מהתורה, ואם לא, אף שברור שיצא מהרחם – מהתורה הוא טהור. וכ”כ בשו”ת מהר”ם מלובלין ב; פרדס רימונים, חכמ”א, צמח צדק יו”ד צז. וכן הוכיחו מדברי רמב”ם, רמב”ן, או”ז, רשב”א, ר”ן, כלבו, הגה”מ, רבנו ירוחם וטור.

יסוד גזירת כתמים מבוסס על כך שגם דם שיצא בלא הרגשה טמא מהתורה, וממילא מטמא כל דבר שמקבל טומאה, כדוגמת בגד וכלי. כיוון שכך, גזרו חכמים שגם האשה שהדם יצא מרחמה תהיה טמאה. לכן יש סוברים שמאז שבטלו דיני טהרות, גם בטלה גזירת כתמים, שאינם מטמאים אשה בזמן הזה (כפי שדייק האשכול מרי”ף, בה”ג ושאילתות, שלא הזכירו דין כתמים). אולם דעת רובם המכריע של הראשונים, שכתמים מטמאים אשה גם בזמן הזה, שלא ביטלו חכמים את דבריהם. ואמנם יש מבארים, שגזירת כתמים מבוססת גם על החשש שמא האשה הרגישה ולא שמה לב (רש”י). אולם מכלל דברי הראשונים והאחרונים עולה שיסוד איסור כתמים מבוסס על דיני טהרה, ולכן כאשר הדם יצא על דבר שאינו מקבל טומאה – הכתם טהור (תוס’ נדה נח, א, ‘כרבי’; רשב”א בשם רבנו יונה רבו, ר”ן ומאירי בנדה נז, ב; חת”ס נדה נח, א; שואל ומשיב קמא א, קנג; התעוררות תשובה ג, כב. וכעין זה בנו”ב מהדו”ק יו”ד נב).

[רבים ביארו, שדם שיצא בלא הרגשה טמא רק לשיטת התנאים שסוברים ‘מקור מקומו טמא’, כלומר שדם היוצא מהרחם מטמא לעניין טהרות, שכך מקובל להלכה (רמב”ם מטמאי משכב ומושב א, ט; ד, טו, ורוב האחרונים). וכ”כ סדרי טהרה קצ, צג ‘ועוד ראיה’; חת”ס, חוו”ד, מרחשת ועוד. ומדבריהם משמע שלשיטת הסוברים ‘מקור מקומו טהור’ לא גזרו על הכתמים, או שהגזירה לא היתה מחמת טהרות. אמנם לראבי”ה, הלכה כדעת הסוברים ‘מקור מקומו טהור’, ואע”פ כן כתם שנמצא על דבר המקבל טומאה – אוסר, ובארו רע”א (קמא סב) ואג”מ (יו”ד ד, יד), שלשיטתם גזרו על הכתמים מפני שכל מה שאמרו ‘מקומו טהור’ הוא לעניין דם שיצא שלא כדרכו, כגון מדופן הרחם, בתוך חתיכה או לאחר מות האשה, אבל גם הם מסכימים שדם נידה שיצא בלא הרגשה מטמא טהרות, וממילא יש צורך בגזירת כתמים.]

תפריט