מכלל הדיון ועל פי רוב הדעות עולה, שההרגשה שעליה דיברו חכמים אינה תחושה אחת מסוימת אלא שלל תחושות שמלוות את הווסת, שאצל נשים שונות מתבטאות בדרכים שונות. אולם הכלל הוא, שהאשה יודעת בבירור מתוך תחושותיה שיוצא ממנה דם וסת. ואין להתפלא מכך שקשה להגדיר את תחושת יציאת דם הווסת, שכן כל התחושות הגופניות הכוללות מרכיבים שונים בגוף, כדוגמת רעב, עייפות וכאב, קשות להגדרה. מפני שהן כוללות אֶרֶג שלם של תחושות שונות שמתגבשות בתודעתו של כל אדם באופן ייחודי, ועדיין כל בני האדם יודעים על מה מדובר. כיוצא בזה, הרגשת יציאת דם הווסת, שנובעת מתהליך הורמונלי שמשפיע על כל גופה של האשה, נקלטת בשלל תחושות גופניות, כדוגמת כאבי ראש, כאבי בטן, כבדוּת באיברים שונים, עצבנות, רגזנות, דכדוך עד נטייה לבכי, צמרמורת, פתיחת הרחם וזיבת הדם מהנרתיק. יש שמדייקות מאוד בהבחנת תחושותיהן, עד שמתוך כלל התחושות יודעות להבחין בתחושה הדקה של פתיחת הרחם או צמרמורת בעת שרירית הרחם מתחילה להתפרק ולצאת בדימום. ויש שמרגישות הרגשה כללית שווסתן עומד להגיע, ומתוך כך, כאשר הן חשות שנוזל מהן דבר לח, הן יודעות בוודאות שמדובר בדם הווסת. וישנן נשים שפחות ערניות לכלל התחושות הללו, ורק בעיצומו של הווסת, כאשר דם רב זב מהן, מתגבשת בתודעתן תחושה ודאית שיוצא מהן דם וסת.
בעבר, נשים רבות יותר חשו את רגע תחילת יציאת דם הווסת, אולי מפני שלהופעת הווסת היתה השפעה מרובה על אורח חייהן, והדריכות לקראתו חידדה את החושים להרגיש יותר ביציאתו. אולם גם אז היו נשים שלא חשו את תחילת הדימום, ולכן גזרו חכמים שאשה שראתה דם, צריכה לחשוש לטהרות שנגעה בהן במשך היממה הקודמת, שמא כבר אז החל דמה לצאת. בכל אופן, לא עלתה אפשרות שנשים שלא חשו את רגע הופעת הווסת לא נטמאו מהתורה, מפני שהיה ברור שבסופו של דבר כל אשה מרגישה את הווסת לכל הפחות בעת שהוא בעיצומו.
לפיכך, אף שההרגשה המדויקת של פתיחת הרחם ותחילת יציאת הדם קהתה מעט, כלל ההלכה לא השתנה, וכל אשה שיודעת בבירור מתוך תחושות גופה שיוצא ממנה דם וסת, נטמאת מהתורה, ואין זה משנה מצירוף של אילו תחושות היא יודעת זאת. וכל שאינה יודעת שהיא מדממת מחמת וסת, דינו של הדם שהיא רואה כדין כתם שרק בתנאים מסוימים הוא טמא.[6]
אמנם גם התחולל שינוי ברגישות לתחושות, שבעבר יותר נשים חשו בפתיחת הרחם, ואילו כיום אין כמעט אשה שמרגישה בכך. כפי הנראה, להופעת הווסת בעבר היתה השפעה רבה יותר על אורחות החיים של נשים, שרבות היו רגילות לפרוש באותם ימים לירכתי ביתן. הן מצד דיני טהרה, שמעת שנטמאה כל מאכל או כלי או בגד שנגעה בו נטמא. והן מצד ההיגיינה, שבזמן שלא היו תחתונים ותחבושות זמינות, היתה בושה מכך שהדם מתחיל לזוב. וכשם שעיוורים מסוגלים להבחין בעזרת שמיעתם בקולות דקים שהרואים אינם קולטים, כדי לחפות על חסרון ראייתם, כך נשים בעבר היו ערניות יותר למכלול התחושות שליוו את וסתן, כדי לחפות על היעדר פתרון לספוג את הדם עם צאתו, עד שחלקן יכלו לדייק את רגע הופעתו של הדם. עוד ייתכן, שבמשך הדורות המיקוד במחשבות וברגשות גבר על חשבון המיקוד בקליטת התחושות הגופניות על שלל גווניהן. אולם גם בעבר, היו נשים שלא חשו ברגע הופעת הווסת, ולכן החמירו חכמים לאסור טהרות שנגעו בהן ביממה הקודמת, אלא אם כן בדקו את עצמן בתוך זמן זה ולא ראו דם (משנה נדה ב, א). כפי הנראה, העיסוק בביאור ההרגשות התעורר בימי האחרונים מפני שני גורמים: האחד, הערנות לתחושות הגוף קהתה במקצת במשך הדורות. השני, דרכם של האחרונים לדקדק במה שהיה מובן באופן כללי לראשונים.
למעשה, ההרגשה הגופנית שיוצרת טומאה מהתורה היא ההרגשה שמגבשת אצל האשה את התודעה שהדם שיוצא ממנה – יוצא במסגרת וסת, ואין זה משנה על סמך אילו תחושות בדיוק התגבשה התודעה. וכן עולה מדברי רש"י ג, א, 'מרגשת': "כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה". וכ"כ בית מאיר קפח, ד. כיוצא בזה כתב בפרדס רימונים פתיחה כללית חקירה א, ה, שכאשר הדמים יוצאים כדרך וסת, טמאה מהתורה. (וכך שמעתי בשיעור מהגרע"י, וכ"כ במנחת אשר נדה א). לפי זה, הראשונים והאחרונים לא נחלקו בהגדרת ההרגשה, אלא כתבו תיאורים שונים להרגשה: פתיחת פי המקור או זעזוע, או תחושות כלליות כפי שכתבו בעלי הביאור השלישי (בהערה הקודמת).
כפי שנראה בהמשך הפרק, ביאור כללי זה מתאים להוראת הפוסקים, שמצד אחד גם כיום כתם שנמצא על הלבנים אינו אוסר מהתורה הואיל ויצא בלא הרגשה, ואין חוששים שאולי הרגישה ואינה יודעת מהי ההרגשה. מאידך, גם נשים שאינן מרגישות הרגשה מסוימת של פתיחת פי המקור או זעזוע בעת וסתן, אולם ראו שיצאה מהן כמות דם מרובה ככמות של וסת, כיוון שנתגבשה בדעתם תודעה שדם זה הוא דם וסת, טמאות מהתורה גם אם כל ראייתן היתה על בגד צבעוני או על דבר שאינו מקבל טומאה.
