יד – פצעים ברחם

[15]. כפי שלמדנו בהערה הקודמת, אמרו חכמים נדה סו, א: "נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא…". ה'מקור' הוא הרחם, הרי שגם דם שיצא מפצע שברחם אינו מטמא. וכ"כ דבר שמואל עא, מהר"ם מלובלין קיא, ש"ך קפז, יח; כג, חוו"ד חידושים י, וביאורים ד. גם כאשר לא ראתה עדיין שהמכה שיש לה מוציאה דם, אם נשים אחרות עם מכה כזו רואות ממנה דם, אף היא יכולה לתלות במכתה (מהרי"ל, ט"ז קפז, י; חכמ"א קי, י).

למעשה, הסרת גידולים פוצעת בוודאות את הרחם, והכנסת 'התקן תוך רחמי' או הוצאתו בדרך כלל פוצעת, וכן יש בדיקות רפואיות שעלולות לפצוע. לפיכך, כל הדינים שלמדנו בסעיף הקודם חלים גם במקרים אלו. כלומר, אם ברור לאשה או לרופאה שהדם שיצא מרחמה הוא מהפצע, גם בעונת וסתה אינו מטמא, ורק כשתרגיש שיוצא דם וסתה תיטמא (כפי מצב א). ואם לא ברור שהדם שראתה הוא מהפצע, אבל ידוע שיש לה פצע שיכול להוציא דם, בבדיקה פנימית בעונת וסתה – טמאה, ובבדיקה פנימית שלא בעונת וסתה וכן בכתמים – טהורה (כפי מצב ב).

לגבי גידולים ברחם שגורמים לדימומים נוספים התעורר ספק, האם הם יוצרים פצע שהדם היוצא ממנו טהור, או שהם מעוררים תהליך הורמונלי שגורם לדימום שמטמא (עי' ספר פוע"ה ח"א יד, ו, 24). ונראה כדעת המקילים, שכן אין מדובר בפעולה הורמונלית של וסת או זיבה, אלא כדרך דימום של פצע. וכ"כ ציץ אליעזר יז, לז. וכן הורו רשז"א והרב נויבירט (נשמת אברהם קפז, ב, 4. בחשב האפוד ב, קכח, החמיר). (לרב ד"ר הלפרין, אין להקל בזה ביומיים הסמוכים לווסת, לפניו או לאחריו, כי אם הדימום הופיע סמוך לווסת, ייתכן שהגידול מתח את רירית הרחם וגרם להקדמת דימום הווסת או התארכותו).

[16]. פעמים רבות קיומו של התקן תוך רחמי ברחם גורם להארכת הווסת בכמה ימים, ולעיתים אף גורם לדימום ברוב החודש. לא ברור מה הסיבה המדויקת לכך. יש אומרים שקיום ההתקן ברחם גורם לתגובה דלקתית שנועדה להוציא את הגוף הזר וגורמת לדימום או להתפרקות הרירית שהיא מעין מה שקורה בווסת, ולכן יש לאסור דימומים אלה (נשמת אברהם קצד, ה, 6 בשם ריש"א והרב נויבירט; באהלה של תורה א, כד; הרב יונתן בלס תחומין לא). מנגד, יש סוברים שמדובר בדם פצע, ולכן הדימומים שאינם במסגרת הווסת שאותה אשה היתה רגילה בו לפני הכנסת ההתקן, אינם מטמאים (הרב אליהו אברז'יל בדברות אליהו ו, לו, הרב קאפח, וכן עולה מטה"ב א, ה, ועמ' רסז; הרב ד"ר הלפרין 'רפואה מציאות והלכה' כא). למעשה, כאשר מדובר בכתם, בוודאי יש לטהר, שבכתמים הלכה כמיקל. אולם נראה שגם בבדיקה פנימית אפשר להקל שלא בעונת וסתה, שהואיל ויש מחלוקת בין הרופאים אם הדם יצא מפצע או מתגובה דלקתית, וגם אם הוא מתגובה דלקתית, לא ברור שדינו כדם וסת ולא כדם פצע. לפיכך, כיוון שהדם יצא בלא הרגשה, יש לתלות שאולי יצא מפצע ואינו מטמא (כמובא לעיל הערה 14, ובמיוחד לשיטת הרשב"א). אמנם אפשר להקל בכך בתנאי שברור שמדובר בדימום שנגרם בעקבות ההתקן. כגון, שלפני שהיה לה התקן הווסת נמשך ששה ימים בלבד, וגם עתה הצליחה לפסוק בטהרה בסוף היום השישי ולצאת בכך מחזקת טומאה, אולם שלא כפי שהיתה רגילה, מצאה במשך שבעת הנקיים דם בבדיקה הפנימית, ויש להניח שהגיע מחמת ההתקן. אמנם אם בעקבות התארכות הווסת לא הצליחה לבצע הפסק טהרה, הרי שמדובר בדימום רב יחסית ויש להחשיבו כהמשך הווסת, ורק לאחר שתפסוק בטהרה, אם תמצא דם בבדיקה הפנימית מעבר לימים שהיתה רגילה לראות, תוכל לתלות שהוא מפצע שנגרם מההתקן. כמו כן, אם לאחר שתפסוק בטהרה, תראה כמות גדולה של דם, כדוגמת הדם שמוצאים לקראת סיום הווסת, יש להחמיר, שכן לעיתים רוב דם הווסת יוצא ברציפות, ואח"כ פוסק ושוב חוזר לצאת עד סיומו.

לגבי התקן שיש עימו הורמונים, יש סוברים שצריך להחמיר, כי אולי ההורמונים גרמו להמשך הדימום, שכן ההורמונים הללו גורמים לרירית הרחם שתיעשה דקה וממילא היא נוטה יותר להתפרק, והחומר הדמי שיוצא הוא מרירית הרחם כדוגמת החומר שיוצא בווסת (הרב ד"ר הלפרין שם, ועי' שמחת הבית וברכתו ה, 18). אולם נלענ"ד שגם בו אפשר להקל בבדיקה פנימית ולתלות שהדימום מחמת מכה, שכן למרות שבעקבות ההורמונים הרירית נעשית דקה ונוטה לדמם, עדיין ישנה אפשרות שההתקן פצע את הרחם או עורר תגובה דלקתית שגרמה לדימום מחמת פצע, וממילא דינה כדין אשה שיש לה מכה שיכולה להוציא דם, שאם זו לא שעת וסתה יכולה להקל. ובתנאי שמדובר בדימום מועט, שאינו יכול להיחשב כווסת קל, שכן לעיתים בעקבות ההורמונים יש בווסת פחות דמים. (ראו לעיל הערה 8 לגבי כתמים מחמת נטילת כדורים הורמונליים). בכל אופן, אשה שרואה כתמים מחמת התקן או גלולות הורמונליות, ראוי שתמעט ככל האפשר בבדיקות פנימיות, וכפי שכתבתי להלן ד, 10.