יב – ספק אם הרגישה שהווסת התחיל

אשה שהרגישה תחושה ברורה שיוצא ממנה דם וסת, צריכה לבדוק את עצמה כדי לדעת אם נטמאה, ובינתיים על בני הזוג לפרוש ממגע. בדיקה זו אינה צריכה להיות פנימית, על ידי עד-בדיקה, אלא די שתבדוק בדיקה חיצונית בפתח הנרתיק על ידי נייר טואלט. ראתה דם בבדיקתה, אפילו מועט מאוד – טמאה. ואם לא מצאה דם – טהורה.

ואם ספק לה אם הרגישה תחושה ברורה של יציאת דם וסת, כגון שבדרך כלל אחרי הרגשה כזו מתחיל וסת אבל היו מקרים שלאחר תחושה שכזו לא התחיל הווסת. כשתרגיש בהרגשה זו, עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית, ובינתיים בני הזוג אסורים בחיבור. אם תמצא בבדיקה דם בשיעור שתדע ממנו שהתחיל וסתה – נטמאה. ואם לא תמצא דם – תדע שהיא טהורה בלא ספק. ולעיתים תמצא מעט דם, וכיוון שהדם נמצא בבדיקה חיצונית, דינו כדין כתם שאינו מטמא. אמנם אם בעקבות הכתם שמצאה התעורר לה ספק שמא הווסת עומד להתחיל, למרות שלא נטמאה מהכתם, תימָנע מחיבור עד סוף העונה (ביום – עד השקיעה, ובלילה – עד הזריחה). ואם במשך העונה לא יתחיל וסתה – טהורה.

אם הרגישה הרגשה שברוב הפעמים היא אינה מוצאת אחריה דם וסת, אינה חוששת לה, והיא נשארת בחזקת טהורה ואינה צריכה לבדוק את עצמה. כמו כן אשה שהרגישה בעת הביוץ הרגשה הדומה לתחילת וסת, ולאחר מכן מצאה רק טיפת דם, כיוון שהתברר לה שהרגשה זו אינה של תחילת וסת, דין הדם שמצאה כדין כתם שיצא בלא הרגשה.[13]


[13]. כעיקרון מעת שאשה הרגישה בוודאות שהתחיל וסתה, גם אם לא ראתה בפועל דם, היא בחזקת טמאה ואסורה על בעלה בחיבור ובנגיעה. וכפי שלמדנו (שבועות יד, ב; יח, א; שו”ע קפה, ד), שאשה שהרגישה באמצע תשמיש שנטמאה, בעלה צריך לפרוש באיבר מת, היינו ללא קישוי, ואם לא עשה כן, חייב כרת. הרי שעל סמך הרגשה ודאית האשה בחזקת טמאה, וכ”כ חכ”צ מו; פלתי קפג, א; לחם ושמלה קפה, ו; ערוה”ש לב.

כיוצא בזה, אשה שהרגישה שנפתח מקורה ליציאת דם וסת, לדעת תרומת הדשן רמו, גם אם בדקה את עצמה ולא מצאה כלום, טמאה, שמן הסתם יצא דם ואבד או נימוח, שכן להרגשה גמורה יש תוקף דאורייתא. מנגד, לרדב”ז א, קמט; ושאילת יעבץ ב, ה, אם בדקה ולא מצאה כלום, טהורה, מפני שרק הרגשה עם ראיה אסורה מהתורה. השו”ע קצ, א, ורוב האחרונים, נטו לדעת תרומת הדשן שהחמיר. אלא שרבים כתבו שהחומרא היא מחמת ספק ולא ודאי, הן משום שאולי יצא דם טהור ואולי טעתה בהרגשתה (נו”ב מהדו”ת קיח; טוטו”ד תליתאה ב, סד; יהודה יעלה יו”ד רכ), והן משום שדין זה שנוי במחלוקת (דברי חיים ח”א יו”ד לז). לפיכך, כל החומרא היא רק בהרגשה ודאית של פתיחת המקור שאותה ציין תה”ד (חכמ”א קיג, א; טה”ב ז, א). בנוסף, אם לבשה תחתונים, כבר אין חשש שהמראה הטמא אבד, ואם לא מצאה דם – טהורה (בדי השלחן קפח, כב, ועי’ ר’ צדוק הכהן מלובלין בשו”ת תפארת צבי ח”ב א, יד).

בכל אופן למדנו שבשתי הסוגיות לדעת המחמירים, שהם רוב האחרונים, לאחר הרגשה ודאית חייבת לבדוק. ונראה שאף רוב המקילים יסכימו לכך, כי למרות שהרגשה לבדה אינה אוסרת, מ”מ כיוון שהתעורר ספק גדול, אין להתעלם ממנו וצריכה לבדוק. אמנם כיוון שהפוסקים לא הזכירו בעניין זה חובת בדיקה כשם שהזכירו בשבעה נקיים ובעונת הווסת, יש להסתפק בבדיקה חיצונית כדי לראות אם התחיל הווסת.

פעמים שעל סמך הרגשותיה האשה בספק אם התחיל וסתה, ואזי מחמת הספק עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית. אולם כיוון שאינה בטוחה בהרגשתה, אם תמצא דם – דינו ככתם. אמנם ייתכן שבעקבות מציאת הכתם תתחזק בהכרת הרגשתה, ותדע שהתחיל וסתה. וייתכן שגם לאחר ראיית הכתם תישאר בספק, ואף שלא נטמאה מחמתו, כגון שהיה על בגד צבעוני, מכל מקום כיוון שהתעורר ספק משמעותי, עליה לפרוש כדין פרישה סמוך לווסת. ואם תעבור העונה ולא יתחיל הווסת, נפתר הספק והם מותרים בחיבור. ואשה שיודעת שפעמים רבות הרגשות אלה אינן מבשרות אצלה על הווסת, אינה צריכה לבדוק (עי’ רש”ק טוטו”ד תליתאה ב, סה; דרכי טהרה א, יג).

תפריט