ג – בין הצבעים הטמאים לטהורים

למרות שהוסכם לאסור את כל גווני הדם האדומים, עדיין מלאכת ההוראה דורשת לימוד וניסיון, להבחין בין מראה שיש בו אדמומית דם למראה שאין בו אדמומית דם. במיוחד הדבר קשה כאשר המראה מתייבש והאדמומיות שבו דוהה וצבעו משתנה. לכאורה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הגדרת הצבעים בשמותיהם, שהאסורים הם: אדום, אדום-ורוד, בורדו ושחור, והמותרים הם: צהוב, אפור וחום, וכך אכן כתבו הרבה פוסקים. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שישנם אין ספור גוונים ושילובי גוונים, ורבים מצבעי הדם עשויים להיות בגווני-ביניים. ואם ננסה להגדיר את המותר והאסור לפי שמות הצבעים, פעמים שנאסור את המותר ונתיר את האסור. גם הגדרת צבעו של הדם כצבע האדום המקובל אצלנו, אינה מדויקת, כי בדרך כלל צבע הדם בעודו לח נוטה יותר לבורדו, ולאחר שהוא מתייבש צבעו משתנה לכיוון של סגול או חום. גם צבעי הביניים הסמוכים לצבעי האדום והשחור, כמו סגול, חום, ורוד, כתום ואפור, לעיתים אסורים ולעיתים מותרים. ההגדרה הקרובה ביותר להלכה היא, שאם יש בגווני הביניים אדמומית של דם, היינו מעין צבע בורדו או סגול של דם – אסורים, ואם אין בהם גוונים אלו – מותרים.

למעשה, לומדים להבחין בין מראה שיש בו דם למראה שאין בו דם על ידי התרגלות בראיית דמי הווסת, ובגוון שבו הם נראים לחים ויבשים. כאשר ברור לאשה שיש במראה צבע אדמומי של דם – הוא טמא. וכאשר ברור לה שאין בו צבע אדמומי של דם – טהור. ואם יש לה ספק – תשאל חכם. ראוי לשים לב, שיש נשים שתהליך הפסקת הדימום אצלן מדורג, ולקראת סופו יש מראות חומים-אדומים טמאים, ובהדרגה הם הופכים לחומים טהורים.[3]


[3]. בשפות העתיקות, ובכללן העברית שבימי חז”ל, רק למעט צבעים היו שמות, כגון: שחור, לבן, אדום וירוק, ושאר הצבעים נכללו בהם. בעברית הצבע ‘אדום’ כָּלַל גם חום, בורדו, ורוד וסגול; הצבע הירוק כָּלַל צהוב וכחול; הצבע השחור כלל את כל הצבעים הכהים מאוד, והצבע הלבן את כל הצבעים הבהירים מאוד. כאשר נצרכו לדייק בהגדרת הצבע אמרו בדרך כלל שהוא כצבע דבר מסוים בטבע, וכפי שהגדירו חכמים את חמשת הצבעים של הדמים הטמאים (לעיל 1). רק לקראת העת החדשה השפות התפתחו ונוצרו שמות מופשטים לגווני צבעים נוספים. לכן כאשר עקביא בן מהללאל (משנה נדה יט, א) חלק על חכמים ואמר שדם ירוק טמא, כוונתו לצהוב כחלמון ביצה או זהב, שלעיתים יש בהם גוון קל של אדמומית. כיוצא בזה מצינו במקרא ובדברי חכמים, שהחום נקרא אדום, וכפי שאמרו לדוגמא, שהסוסים אדומים (זכריה א, ח; בכורות ו, א, וברש”י), ובפועל הם חומים עם נטייה לאדמומיות (ראו במאמר הרב עזריה אריאל במעלין בקודש לג, וד”ר נדב שנרב תחומין כג).

ככלל כתבו הפוסקים שאם יש במראה מגווני האדום – טמא, ואם צהוב וזהוב – טהור (שו”ע קפח, א). אמנם בשם מהר”ם מינץ כתבו להחמיר בצהוב כשעווה או זהב, ולשל”ה יש להחמיר בהם אם יצאו בהרגשה. אולם רוב ככל הפוסקים הקילו בהם. עוד נחלקו לגבי חום כקפה וכקליפת ערמונים, לבית מאיר קפח, ב; ובית שלמה יו”ד ב, ד, אסור. ורבים התירו, ומהם שאילת יעב”ץ א, מד, סדרי טהרה קפח, א, ערוה”ש ט. ויש אומרים, שגם לדעת המחמירים, אם הצבע כקפה עם חלב – טהור (לבושי מרדכי א, קיא). ויש שנטו לחומרא בבדיקות טהרה (שמלת בנימין י; שבט הלוי קפח, א). ויש שהחמירו בצהוב כהה בהפסק טהרה (חכמ”א קיז, ט, ולכך נטה בדרכי טהרה ג, ד). מנגד, דעת רובם המכריע של הפוסקים שאין לחוש בצהוב גם בהפסק טהרה (מהרש”ם דעת תורה קפח, א). עוד נחלקו כיוצא בזה לגבי כתום, ורוד ואפור. ונראה לענ”ד שהמחלוקות בגווני הצבעים מצומצמות, שכן אם יש בחום אדמומיות, כמו שיש בסוגי קפה וערמונים, מוסכם שאסור, וכפי שלמדנו בעבר קראו לחום זה אדום. ואם אין בחום אדמומיות, כמו בסוגי קפה אחרים – מותר. והמחלוקת היא על גוון מסוים של חום שנמצא בתווך שיש בו נטייה קלה לאדמומיות. וכן לגבי כתום, ורוד וצהוב. למעשה, כפי שכתבתי למעלה, הגדרת שמות הצבעים לא כל כך מועילה, והעיקר להתרגל בראיית דם הווסת בעודו לח ולאחר שהתייבש, כדי להבדיל בין צבעו לצבע שאר ההפרשות, וכן נוהגים בפועל כאשר לומדים הוראת מראות. יש לציין שבפועל כיום, ברוב המקרים שיש במראה צבע שחור, מקורו חיצוני ולא מהרחם, וממילא אינו מטמא (אורות הטהרה ב, יב).

תפריט