כפי שלמדנו, ההרגשה המלווה את יציאת הדם משמעותית מאוד להלכה, שאם הדם יצא בהרגשה, אף טיפה זעירה ממנו מטמאת. ואם יצא בלא הרגשה, רק אם הדם יצר כתם בקוטר של יותר משני ס"מ על דבר לבן שמקבל טומאה – מטמא.
חכמי התלמוד, הגאונים והראשונים, לא ביארו מהי הרגשה זו, אלא התייחסו אליה כאל הרגשה ידועה ומוכרת שאין צורך לבארה. אולם בדורות האחרונים הסתפקו בהגדרת ההרגשה שנשים חשות בעת יציאת הדם, ומכלל דבריהם עולים שלושה ביאורים. א) יש שדייקו בדברי הראשונים והתלמוד וביארו שההרגשה היא מעין פתיחת הרחם או כמין הרגשת זעזוע וצמרמורת. הבעיה, שנשים רבות טענו שאינן מרגישות הרגשות כאלה בעת יציאת הדם. לכאורה לפי זה, הן אינן נטמאות מהתורה בעת וסתן, אולם זה לא ייתכן, שכן לא מתקבל על הדעת שדין נידה וזבה מהתורה התבטל אצלן. גם לא ייתכן שהטבע השתנה כל כך עד שההרגשות שהיו ידועות לכל הנשים נעלמו.
ב) יש אומרים שגם תחושה של זיבת דם מהנרתיק נחשבת הרגשה, וזאת הרגשה שנשים רבות מרגישות בעת וסתן. ג) יש אומרים, שגם הרגשות גופניות כלליות שקודמות להופעת הווסת או מלוות אותה, הן בכלל ההרגשות שהופכות את הדם למטמא מהתורה. אך עדיין קשה, שמדברי המשנה והתלמוד למדנו, שהיו נשים שחשו את רגע תחילת הווסת, והיו שיכלו לחוש בכך אף באמצע החיבור (שבועות יד, ב). ואילו הרגשת זיבת דם מהנרתיק וההרגשות הגופניות הכלליות, אינן מאפיינות את רגע תחילת הווסת, וגם לא ניתן להרגיש בהן באמצע החיבור.[5]
[5]. כמה מגדולי האחרונים למדו מדיוק בדברי הראשונים הגדרות להרגשה. מהרמב"ם (איסו"ב ה, יז) למדו שלעיתים הדם יוצא מתוך זעזוע וצמרמורת, כדוגמת יציאת מי רגליים. מתרומת הדשן רמ"ו, למדו שמדובר בתחושה שנפתח פי הרחם להוציא דם, וכן מובא בשו"ע קצ, א. ויש שלמדו מהגמרא (נדה ג, א), שמדובר בתחושה שיש בה צער, ולכן היו נשים שהתעוררו מחמת כך משנתן. ויש שביארו שמדובר בצער קל, כעין צער בעת שמתעורר צורך להתפנות לקטנים, שגם ממנו הישן מתעורר (ערוה"ש קפג, ס). ואולי מדובר בצער נפשי מחמת ההכרה שהדם מתחיל לזוב, ללכלך ולטמא. אחר הכל, כאשר שאלו נשים מהי הרגשת יציאת הדם, התקשו להסבירה. מהרשש"ך (נפטר ה'תע"ט) כתב ששאל נשים והסבירו, שלכל אשה טבע והרגשה משלה, יש שמרגישות הרגשה גדולה כאילו "נופל דבר מפי מקורה", ויש שאינן מרגישות אלא זיבת דבר לח. ולפעמים אשה אחת מרגישה פעם הרגשה כזו ופעם הרגשה אחרת (הובא בשב יעקב לט). הנודע ביהודה (יו"ד קמא נה, נפטר ה'תקנ"ג), ביאר שהכוונה לתחושת זיבת הדם מהנרתיק, שזו תחושה שנשים מרגישות בעת הווסת. ואף שעוד אחרונים הסכימו לכך (מהרשש"ך, חכמ"א, בית מאיר ובית שלמה), רוב הפוסקים חלקו וסברו שהואיל ותחושה זו ניכרת רק כשהדם כבר בנרתיק, לא ייתכן שזו ההרגשה המטמאה, שכן כבר ביציאת הדם מהרחם לנרתיק האשה נטמאת (פני יהושע יו"ד א; שב יעקב מ; חת"ס יו"ד קמה, ועוד). ויש שביארו שתחושת זיבת דבר לח אוסרת בתנאי שהרגישה את יציאתו מהרחם לנרתיק (חוו"ד קצ, א; צמח צדק, אבני נזר ועוד). ויש שלמדו מתשובות הנשים, שרוב רובן אינן מרגישות ביציאת הדם מהרחם (תפארת צבי קצ, יד, נפטר ה'תקס"ג; תשורת ש"י יו"ד תנז). ויש אומרים, שבאמת גם כיום נשים מרגישות את פתיחת המקור, אבל אינן יודעות להגדיר זאת (ערוה"ש קפג, סא-סב; אג"מ יו"ד ד, יז, יב). ויש אומרים שנחלשו החושים ולכן אינן שמות לב להרגשות הדקות הללו (דברי יציב יו"ד פז, ו; שבט הלוי י, קמב).
הביאור השלישי, שההרגשה האוסרת כוללת את כלל ההרגשות המלוות את הווסת לפני הופעתו ובעת הופעתו, ולאו דווקא בעת יציאת הדם. וכפי שניתן לדייק מהרמב"ם (איסו"ב ט, א) שכתב: "עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשר, כמו שביארנו", והמקום היחיד שביאר את ההרגשה הוא לגבי וסת הגוף, שכתב (שם ח, א-ב): "יש אשה שיש לה וסת… וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שער בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו…". וכך דעת שב יעקב מ; סדרי טהרה קצ, א; פרדס רימונים בפתחי נדה ד; מהר"ם שיק קעז, קפב, קפד; ציץ אליעזר ו, כא; אג"מ יו"ד ד, יז, יב.
