פרק כ"א - מהלכות בית הכנסת | תפילת נשים

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה שייחדו להם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, והוא יהיה להם מקדש מעט, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א).

בית הכנסת אינו רק מקום שמסייע לקיום התפילות במניין, אלא יש לו ערך עצמי, שהוא מקום מיוחד לדברים שבקדושה, והשכינה שורה בו, ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם עיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת (פניני הלכה חפצי קודש יג, א). זהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות לפני ה' אלוהינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. נמצא אם כן, שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש.

כיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, צריכים כל בני הציבור להשתתף במימון בנייתו. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, רשאים נציגי הציבור לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א; פניני הלכה חפצי קודש יג, ב).

כיוון שגם לנשים יש מצוות-רשות להתפלל בבית הכנסת (ראו לעיל כ, ב), וכן בפועל, נשים רבות נוהגות לפקוד אותו מעת לעת, ממילא בית הכנסת שייך גם להן, ואף הן חייבות להשתתף במימון בנייתו (פניני הלכה חפצי קודש יג, ב, 2). וכפי שגם בדור המדבר, הנשים נדבו את תכשיטיהן למשכן.

מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וגם אשה שבאה לבית הכנסת בשבתות וימים טובים, מצווה שתקבע לעצמה בית כנסת קבוע, ואם אפשר אזי טוב שגם בתוך בית הכנסת יהיה לה מקום קבוע (פניני הלכה תפילה ג, ב).

כשיש אפשרות להתפלל בכמה בתי כנסת, ראוי לבחור את בית הכנסת על פי הכללים שאמרו חכמים. בית מדרש מקודש יותר מבית כנסת (שו"ע או"ח צ, יח). וכן בית כנסת שיש בו יותר שיעורי תורה, עדיף על בית כנסת שיש בו פחות שיעורים. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.

ואם שני בתי הכנסת שווים במספר שיעורי התורה שבהם, ובאחד ישנם מתפללים מרובים ובשני מועטים, יש להעדיף את המרובים, כי "ברוב עם הדרת מלך" (מ"ב צ, נה). אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כ). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.

אם בבית כנסת אחד יש אנשים שמפטפטים בתפילה, ובשני אין מפטפטים, יש להעדיף את בית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, ובו גם קל יותר לכוון (ספר חסידים תש"ע).

הכלל החשוב ביותר, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפללת תוכל באופן אישי לכוון יותר, הוא המקום שראוי להעדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).

יש להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבות. אבל כאשר המתפללת יודעת בוודאות שתוכל לכוון יותר בבית כנסת שבנוסח אחר, תלך למקום שתכוון בו יותר (להלן כד, ה).

כאשר לאיש עדיף להתפלל בבית כנסת אחד ולאשתו בבית כנסת אחר, וזמני התפילות שבהם שונים, יש לאשה לילך אחר בעלה, מפני שהוא קבוע יותר בבית הכנסת, שהוא מצוּוה להתפלל בו. ועוד, שבכל ענייני המנהגים וההלכות הולכים אחר הבעל כמבואר להלן (כד, ד). אך אם אין מזה הפרעה לסדרי הבית, תוכל להתפלל בבית הכנסת שהיא מעדיפה.

על כל פסיעה ופסיעה שאשה הולכת לבית הכנסת היא מקבלת שכר, ולכן אף שבית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתה – אל תצטער על טורח הליכתה, שעל כל פסיעה תקבל שכר מרובה. ועניין זה התגלה על ידי אשה, כפי שלמדנו לעיל (כ, ב; סוטה כב, א).

מצווה להתנהג בבית הכנסת ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

המשתמשת בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. לכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ או לרכל בו. אבל מותר לערוך בו אסיפות לצורך מצווה, כגון לשם איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבה (פניני הלכה חפצי קודש יב, ד; י).

מצווה לכבד את בית הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש בוץ על נעליה, צריכה להסירו לפני שתיכנס לבית הכנסת (שו"ע קנא, ו-ט; פנה"ל שם יב, ד).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. וכן כאשר יורד גשם, אסור להיכנס לתוכו כדי להינצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. ואם הנכנסת לתוכו מתכוונת לנצל את זמן שהייתה בבית הכנסת כדי ללמוד או להתפלל, למרות שהיא גם רוצה להינצל מהחום או הגשם, מותר לה להיכנס (פניני הלכה שם יב, ו).

מי שמוכרחת להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברתה לצורך דחוף, רשאית להיכנס לשם, אבל לפני שתקרא לה תשב מעט ותאמר איזה פסוק, כדי שלא תיכנס אך ורק לצרכיה האישיים (פניני הלכה חפצי קודש יג, ו).

בבית כנסת שאין רגילים לערוך בו סעודות מצווה, עדיף לכתחילה להחמיר כדעת הסוברים שאסור לקיים בו סעודות מצווה גדולות שמגישים בהן יין, כדוגמת סעודת ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה ושבע ברכות. אבל להגיש בו כיבוד קל בשמחת סיום מסכת וכדומה – מותר. ואם מתחילת הקמת בית הכנסת נהגו לערוך בו סעודות מצווה, מותר לכל הדעות לערוך בו סעודות מצווה. וכל זה בתנאי שיזהרו לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו משיחה בטלה וקלות ראש, ויזהרו שלא להשתכר. וכן יזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת. והרוצים להקל, רשאים לערוך סעודות מצווה גם בבית כנסת שלא נהגו מתחילה לערוך בו סעודות מצווה גדולות, שכן דעת הרבה פוסקים (פניני הלכה חפצי קודש יג, ח-ט).

אסור למתפללת להושיב לפניה תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתה (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים.

מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, ייקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם. וכן דין אשה שהביאה את ילדה לעזרת נשים (עי' לעיל יד, ב).

ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה. לחשיבות העניין אזכיר את דברי בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוהינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם, כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמיים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירוויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחהו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).

נשים פטורות ממצוות הציצית, הואיל ונשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן', וחיוב הציצית תלוי בזמן, שהוא חל ביום ולא בלילה (מנחות מג, א; שו"ע או"ח יז, ב; לעיל ב, ז).

נשים שרוצות להתעטף בטלית, רשאיות לעשות כן. למנהג יוצאות אשכנז יברכו על הציצית, ולמנהג יוצאות ספרד לא יברכו (לעיל ב, ח). אמנם מקובל שנשים לא מקיימות מצוות ציצית בפרהסיה, משום יוהרה. כלומר, הואיל ורוב ככל הנשים הצדקניות אינן נוהגות להתעטף בציצית, המתעטפת בציצית בפרהסיה נראית כמתגאה.^[1]

נשים פטורות ממצוות התפילין, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, שכן בשבתות ובימים טובים אסור להניח תפילין (לעיל ב, ז).

ואמנם לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, מנהג נשים רבות לקיימן, שכן אף שנשים פטורות ממצוות אלו, אם יקיימו אותן בהתנדבות יש להן בזה מצווה. אולם לגבי תפילין – גם נשים צדקניות לא נהגו להניחן, וזאת משום שנהגו ישראל לחשוש מאוד לכבודן של התפילין, ולכן גם גברים, שמעיקר המצווה היה ראוי שיניחו תפילין כל היום, נוהגים מפני החשש לפגיעה בכבודן, להניחן רק בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן חייבות במצווה, עדיף שלא יניחו (מ"א, ערוה"ש). לפיכך, אשה שרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן, יש לה על מי לסמוך. אך נכון שלא תניח אותן בפרהסיה משום יוהרה.^[2]