גברים ונשים כאחד חייבים לדעת את התורה כדי לחיות על פי הדרכתה. בנוסף לכך, הגברים מצוּוים ללמוד תורה לשם עיון והרחבה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אינה חייבת להמשיך ללמוד כדי להרחיב ולהעמיק את ידיעותיה בתורה. ואילו גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בה.
הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר, כדי לחיות על פי הדרכתה, וזה החלק שבו גברים ונשים חייבים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו הגברים חייבים ולא הנשים. לכן יש הבדל בתוכנית הלימוד בין הגברים, שחייבים ללמוד גם גמרא עם מפרשיה, לנשים, שאינן חייבות בזה. במסגרת זו, לגברים יש חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ולנשים יש בכך מצווה אבל לא חובה (ראו בהלכה הקודמת ובפניני הלכה תורה עם וארץ ג, יג-טו).
לפיכך, נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמיים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון, ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן (ראו פניני הלכה תורה עם וארץ ב, י).
אבל לכל שאר הנשים, שאינן חפצות במיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חכמים היא שלא להעמיק בעיון השיטות, אלא ללמוד בבהירות את יסודות ההלכה למעשה בטעמיה, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר כפי הנדרש להדרכת החיים.
היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט ובסיסי של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הדרושות לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם הִתרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, נשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. לכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות האחרונים, הוקמו מוסדות חינוך ולימוד תורניים מיוחדים לבנות ולנשים. וככל שנשים רוכשות יותר השכלה בתחומי המדע, עוסקות יותר בכל המקצועות, משתתפות בלימוד ובמחקר האקדמי ונושאות באחריות מלאה לחיי הציבור ובהנהגתו, כך חובת הלימוד לנשים מתרבה. עד שבפועל חובת הנשים כיום מתקרבת לחובת הגברים. ואף את מה שנשים חייבות ללמוד כיום, רוב הגברים שלומדים בישיבות אינם מספיקים ללמוד (ראו פניני הלכה תורה, עם וארץ ב, ד; ט).
שינוי זה אינו מבטל את ההבדל העקרוני שבין הגברים, שמצוּוים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים, שאינן מצוות בכך. על ידי שוני זה, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לרגש החי הכולל שכלתנות לפי מידת הצורך (עי' עין איה ברכות ז, מו; לעיל ג, ה-ז).[1]
[1]. אשה חייבת ללמוד את המצוות שהיא צריכה לקיים. כ"כ ספר חסידים שיג; סמ"ק (בהקדמתו), אגור (תפילה ב), רמ"א (יו"ד רמו, ו), לבוש ו; ראשון לציון א. וכן נפסק בשו"ע (או"ח מז, יד), שנשים מברכות את ברכת התורה. ביארו האחרונים שזה משום חיובן ללמוד את המצוות הנצרכות להן. כ"כ ב"ח ד; מ"א יד; שועה"ר י; הקדמה לשו"ת בית הלוי. ובשו"ת שואל ומשיב (רביעאה ג, מא), כתב שהחיוב משתנה מזמן לזמן, לפי הנצרך לקיום המצוות. חיוב זה התרחב מאוד בימינו, כפי שמבואר בהרחבה בפניני הלכה תורה עם וארץ ב, ט, 9.
לגבי לימוד תורה שאין בו צורך לקיום חיי התורה, מובא במשנה סוטה כ, א, ובגמרא כא, א, שלדעת בן עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה", וזוהי דעת 'סתם' במשנה שם. מנגד, לדעת ר' אליעזר: "כל המלמד בתו תורה – לומדה תפלות". וגם ר' יהושע מסכים עימו. בירושלמי סוטה ג, ד, מבואר שלדעת ר' אלעזר בן עזריה מצווה שנשים ישמעו את התורה, אבל לא שילמדוה בעיון. למעשה פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תּוֹרֶה היתר בדברים אסורים. כ"כ ר"ח, רש"י, רע"ב (סוטה ג, ד). וכן פסק רמב"ם (הל' ת"ת א, יג), וביאר: "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן". כך הדין לגבי תורה שבעל פה. גם תורה שבכתב הורו שלא ללמדן, אך לא אמרו על המלמד את בתו תושב"כ שהוא כמלמדה תפלות (טור ושו"ע יו"ד רמו, ו; ברכ"י ז). ההבדל בין תושב"כ לתושב"ע, שהחשש להוצאת דברי תורה לדברי הבאי הוא בלימוד תושב"ע, שבה דרכי הלימוד והסברות, אך לא מתורה שבכתב (סמ"ג עשין יב; שו"ת מהרי"ל החדשות מה). ועוד, שלמדנו שתושב"כ מצווה שתישמע ב'הקהל', ומכאן שאינה כתִפלות עבור נשים (ב"ח, ט"ז יו"ד רמו, ד). הוסיף הט"ז, שההוראה לא ללמד תורה שבכתב היא רק בלימוד בעיון, אך בבקיאות מותר לכתחילה (וכ"כ ציץ אליעזר ט, ג; בני בנים ג, יב). ולריא"ז (סוטה א, ב), מותר לאב ללמד את בתו תושב"ע, אך אינו חייב בכך.
אמנם אשה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותושב"ע בעיון, שהואיל והיא מתנדבת מעצמה לשם שמיים, אין חשש שתוציא את דברי התורה לתפלות, ויש לה שכר על כך. וכ"כ הרמב"ם (ת"ת א, יג): "אשה שלמדה תורה – יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו". החזון לעתיד, שגם נשים ילמדו את כל התורה, וכפי שכתב הרמב"ם (יסודי התורה ד, יד), שמצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו וליראתו בשלימות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה ב'הוויות אביי ורבא', כלומר בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן בלימוד 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעֵם הכל, גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". (כ"כ הרב רבינוביץ' ביד פשוטה).
לסיכום, מי שחשקה נפשה בלימוד עיוני רשאית ללמוד ויש לה בזה מעלה וזכות. וראו בפנה"ל תורה עם וארץ ב, י, בצורך להרבות לשם כך תחילה בלימוד הלכה ואמונה. אמנם נשים טובות ואף צדיקות שאין להן רצון ללימוד עיוני, יסתפקו לכתחילה בלימוד יסודות ההלכה, האמונה והמוסר, כפי הנצרך להדרכת החיים.