מי שהתחילה להתפלל עמידה בלא שנצרכה לנקביה, ובאמצע תפילתה החל להתעורר אצלה צורך גדול להתפנות. כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, כל זמן שהיא מסוגלת להתאפק, יכולה להמשיך בתפילתה.
ואפילו אם ידעה שהיא נצרכת לנקביה, אלא שחשבה שהיא מסוגלת להתאפק במשך כשבעים ושתים דקות, ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק כשיעור זה, כיוון שהתחילה להתפלל מתוך מחשבה שתוכל להתאפק, תסיים את תפילתה.
ואם נצרכה כל כך עד שאינה יכולה להתאפק יותר, תתפנה מיד. ואם ההפסקה ארכה כדי שיעור זמן שהיא רגילה לסיים את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, תחזור להתפלל מתחילת התפילה. ואם ההפסקה ארכה פחות זמן, תמשיך להתפלל מן המקום שהפסיקה.[3]
[3]. מי שמתפללת את כל סדר התפילה כגברים, והתחילה כשלא נצרכה לנקביה, ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין איננה צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את יציאת צרכיה, ואם תלך להתפנות תצטרך לדחוק את עצמה מעט כדי להוציא את צרכיה – כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, ואינה נצרכת כל כך, יכולה לסיים את החלק שבו היא נמצאת. אם הצורך התעורר באמצע פסוקי דזמרה, תמתין עד שתסיים את פסוקי דזמרה בברכת 'ישתבח', ותלך להתפנות. ואם התעורר לה הצורך בברכות קריאת שמע, תתפנה בסוף הברכה או הפרק שבו היא נמצאת (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד', פניני הלכה תפילה ה, 10).
ואם פתאום נצרכה כל כך, עד שהיא ממש צריכה לעצור את עצמה כדי למנוע את צרכיה מלצאת, שבשלב זה היא עוברת על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שועה"ר ג, יא). אם היא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך – תלך מיד להתפנות. אבל אם היא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחילה בתפילת עמידה לא הרגישה שהיא נצרכת לנקביה – תסיים את תפילתה. ואם אינה מסוגלת כלל להתאפק, תלך להתפנות (פניני הלכה תפילה ה, 11).