העומדת להתפלל צריכה להיות בצלילות הדעת. שלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם באקסטזה, בעזרת סמים ואלכוהול; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. זהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשיכור ושתוי להתפלל.
שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני מלך. שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל הוא עדיין מסוגל לדבר לפני מלך בלא לפגוע בכבודו.
מי שהיתה שיכורה והתחילה להתפלל בטעות – חייבת להפסיק מיד, שתפילתה תועבה. ואפילו אם סיימה את כל תפילתה – לא יצאה בה ידי חובתה. ואם התפכחה לפני סוף זמן התפילה, עליה לחזור להתפלל כדין (שו"ע צט, א). אבל מי שהיתה שתויה והתפללה, כיוון שהיתה יכולה לדבר לפני מלך – בדיעבד יצאה ידי חובה. וכן אם התחילה להתפלל ונזכרה שהיא שתויה, תסיים את תפילתה (א"ר, כה"ח צט, ב).[4]
שאר ברכות, כברכות הנהנין ו'אשר יצר', שתויה יכולה לברך לכתחילה, ושיכורה לכתחילה לא תברך. אבל ברכות שאם לא תאמר תפסיד את אמירתן – גם שיכורה תברך, כגון ברכת המזון כאשר השתכרה בסעודה, ו'אשר יצר' אם התפנתה (רמ"א צט, א; מ"ב יא).
מי שנעשתה שיכורה כמו לוט, שאינה יודעת מה קורה עימה, נחשבת כשוטה, ופטורה מכל המצוות. וגם אם בירכה, אין ברכותיה נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).
[4]. אמנם לגבי גברים, ההלכה, שהואיל ובמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק כל כך בזה, ובשעת הדחק גם השתוי מעט רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו (רמ"א צב, ג, מ"ב צט, ג, ויז; ועי' כה"ח כב). אבל לנשים אין להקל בכך, הואיל ויש אומרים שנשים יכולות לצאת ידי חובתן בתפילה אחת ביום, וי"א אף בברכות השחר והתורה, ואם כן מדוע שתתפלל בדוחק. וכן לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים אם שיכור ושתוי יכול לאומרם, כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, יא. וכיוון שנשים פטורות מק"ש וברכותיה, ודאי לא תקראן כשהיא ספק שתויה. בנוסף, השכרות מגונה, ושכרות נשים מגונה יותר, כמבואר בכתובות סה, א, ועל כן יש מקום להחמיר יותר בדינה.