אשה שרוצה לומר תחנונים, ראוי שלא תפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו”ע קלא, א, מ”ב א).
למנהג ספרד, נוהגים לומר לפני נפילת אפיים וידוי וי”ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה”ח קלא, ה). ולמנהג אשכנז ותימן (בלדי), מוסיפים וידוי וי”ג מידות רחמים רק בימי שני וחמישי.
על י”ג מידות רחמים אמרו, שיש בהן סגולה גדולה למחילת עוון. על ידי קבלת האמונה במדרגה העליונה של אמירת י”ג מידות רחמים, הננו מתקשרים אל ה’ באופן עמוק ועליון כל כך, עד שהחטאים הופכים לשוליים וחיצוניים לעומת עצם הדבקות שלנו בה’ ובהנהגתו, ומכאן הכפרה. ולכן בסליחות וביום הכיפורים, מרבים לומר י”ג מידות רחמים.
אמירת י”ג מידות רחמים נחשבת לדבר שבקדושה וצריך מניין כדי לאומרן (פ”ה תפילה כא, ה). לפיכך, אשה שמתפללת בלי מניין ורוצה לומר תחנונים, תדלג על י”ג מידות רחמים.
בנפילת אפיים, על פי נוסח ספרדי אומרים מזמור כ”ה מתהילים, ולנוסחי אשכנז וספרד-חסידי אומרים מזמור ו’.
בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו”ע ורמ”א קלד, א). ונוסח “והוא רחום” נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב”ן, המנהיג, כל בו י”ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו.
ישנו הבדל נוסף, שבנוסחי הספרדים וספרד-חסידי, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים.
