שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיה שם מניין של עשרה גברים, מפני שרק במניין תקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש"ץ.
השומעים, גם אלו שהתפללו בעצמם, צריכים לדקדק לענות אמן על כל ברכה וברכה מברכות הש"ץ. ואמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך".
עונים אמן במלוא כובד הראש, ומכוונים, אמת היא מה שאמר המברך. למשל, אם שמע ברכת "הא-ל הקדוש", יכוון: אמת היא שהוא הא-ל הקדוש. וכשיש בברכה גם בקשה, יכוון גם הלוואי ובקשתנו תתקבל לפניו. למשל בברכת "חונן הדעת" יכוון לשתי המשמעויות: א) אמת היא שהדעה ממנו, ב) הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
כאן המקום להרחיב מעט בדיני עניית אמן, הן על ברכות חזרת הש"ץ והן על שאר ברכות. עונים אמן בקול נעים, ואין להגביה את הקול יותר מקולו של החזן המברך (שו"ע קכד, יב). אין לקצר באמירת אמן, אלא יש להאריך בה מעט, כשיעור שאפשר לומר "א-ל מלך נאמן". מנגד, גם אין להאריך בה יותר מדאי.
אין לחטוף את האמן – לאומרה לפני שהחזן סיים את הברכה. ואין לקטוף את האמן – להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ואין להרחיק את עניית האמן מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (ע' ברכות מז, א; שו"ע קכד, ח).
עניית אמן על ברכות מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך. וכיוון שחיינו תלויים בו יתברך, פגם באמונה גורם לפגם בחיים. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).
נהגו גדולי הראשונים לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל. וכל זה בברכות שאין יוצאים בהם ידי חובה, כחזרת הש"ץ למי שכבר התפלל בלחש. אבל על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, המנהג הרווח שלא לאומרו, כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. בדיעבד, אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שחייב בה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח דעתו בענייה זו מהברכה (מ"ב קכד, כא; כה"ח כו).
