תיקנו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא מעניין הקשור למה שקראו בתורה, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.
קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה שגזרו על ישראל בימי הבית השני, שלא יעסקו בתורה. כיוון שלא יכלו לקרוא בתורה בשבת, תיקנו לקרוא במקום זה בנביא כדרך שקוראים בתורה, והעלו שבעה עולים, וברכו ברכת התורה. ואחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בכל שבת בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בנביא, וקריאה זו נקראת 'הפטרה', שבה מסיימים את הקריאה. ואף תיקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. כיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, לפיכך צריך המפטיר לקרוא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין לפני כן, אפשר לקרוא פחות פסוקים (שו"ע או"ח רפד, א, מ"ב ב).
כדי שההפטרה בנביא לא תראה כשווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תיקנו שהקורא בנביא יעלה תחילה לתורה לעליית 'מפטיר', ומתוך כך יקרא אח"כ בנביא. וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא לבדה שקולה כקריאה בתורה, אלא מתוך מה שקרא בתורה הוא מוסיף אח"כ לקרוא בנביא.
יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מנביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). והרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקרוא את ההפטרה גם מספר מודפס. וטוב לקרוא מספר שמודפס בו כל ספר הנביא שממנו ההפטרה. כשאין ספר כזה, אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרה בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ"א, א"ר, מ"ב רפד, א).
העולה למפטיר צריך לקרוא לבדו בנביא והקהל ישמעו את קריאתו, והרוצה לקרוא עימו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (מ"ב רפד, יא, ובאו"ה).