התקינו חכמים שבנוסף לקריאה בתורה יקראו בנביא מעניין הקשור למה שקראו בתורה, ויברכו לפני הקריאה בנביא ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.
קריאה זו נתקנה בעקבות גזירה, שפעם אחת, בימי הבית השני, גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה. וכיוון שלא יכלו לקרוא בתורה בשבת, תקנו לקרוא במקום זה בנביא כדרך שקוראים בתורה, והעלו שבעה עולים, וברכו ברכת התורה. ואחר שבטלה הגזירה וחזרו לקרוא בכל שבת בתורה, קבעו להמשיך לקרוא בנביא, וקריאה זו נקראת “הפטרה”, שבה מסיימים את הקריאה. ואף תקנו ברכות מיוחדות לקריאה בנביא. וכיוון שבעת הגזירה היו קוראים בנביא שבעה אנשים, כל אחד שלושה פסוקים, לפיכך צריך המפטיר לקרוא בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם נסתיים העניין לפני כן, אפשר לקרוא פחות פסוקים (שו”ע או”ח רפד, א, מ”ב ב).
כדי שההפטרה בנביא לא תראה כשווה בחשיבותה לקריאה בתורה, תקנו שהקורא בנביא יעלה תחילה לתורה לעליית ‘מפטיר’, ומתוך כך יקרא אח”כ בנביא. וכך יהיה ברור שאין קריאת הנביא לבדה שקולה כקריאה בתורה, אלא מתוך מה שקרא בתורה יכול אח”כ להוסיף ולקרוא בנביא.
יש אומרים שצריך לקרוא את ההפטרה מנביא שנכתב בדיו על הקלף, כדרך שקוראים מספר תורה כשר (לבוש). אך הרבה אחרונים כתבו, שאפשר לקוראה גם מספר מודפס. לכתחילה טוב לקרוא מספר שמודפס בו כל אותו ספר נביא, ובדיעבד אפשר לקרוא גם מספר שמודפסים בו פסוקי ההפטרות בלבד, כמו שמודפס בחומשים שלנו (מ”ב רפד, א).
העולה למפטיר צריך לקרוא לבדו בנביא והקהל ישמעו את קריאתו, והרוצה לקרוא עימו בלחש רשאי, ובלבד שלא יפריע לשכניו לשמוע את הקורא (מ”ב רפד, יא, ובאו”ה).
