לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לקבל את השבת באמירת מזמורים ופיוטים, וכיוון שרצו ישראל לתת ביטוי לנשמה היתירה שמתווספת עם כניסת השבת, נתקבל מנהגם בכל ישראל, וזוהי תפילת 'קבלת שבת'. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ, והוא חיבר את הפיוט המופלא 'לכה דודי', שנוהגים כיום בכל בתי הכנסת להקביל בו את פני השבת.
מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת, ואמרו חכמים (ב"ב כה, א) שבצד מערב עיקר גילוי השכינה. ונתקבל המנהג ברוב בתי הכנסת, לפנות לצד מערב בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט 'לכה דודי' שבו אומרים 'בואי כלה'. לפי זה, גם כאשר פתח בית הכנסת לכיוון אחר, פונים לצד מערב. ויש נוהגים לפנות לצד פתח בית הכנסת אף אם אינו מכוון למערב, לבטא בכך שהשבת היא כאורחת הבאה דרך הפתח (יש מיוצאי ספרד שפונים למערב באמירת 'מזמור לדוד' ובכל פיוט 'לכה דודי').
בבתי כנסת רבים מתחילים להתפלל מאוחר יחסית, ומגיעים לאמירת 'לכה דודי' אחר השקיעה, וכדי לקיים את מצוות תוספת שבת, עליהם לקבל את השבת לפני השקיעה באמירת "בואי כלה שבת המלכה". וטוב שלאחר תפילת מנחה, עוד קודם לשקיעה, הגבאי יכריז על כך.
נשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת נרות, ועל ידי כך הן זוכות לתוספת שבת למהדרין. מי שנוהגת להתפלל מנחה, תשתדל מאוד להתפלל מנחה של יום שישי לפני הדלקת נרות, מפני שלדעת פוסקים רבים, אחר שתקבל שבת בהדלקת נרות, שוב לא תוכל להתפלל מנחה של חול (מ"ב רסג, מג). בדיעבד, אם לא הספיקה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות, תוכל לסמוך על הפוסקים שסוברים שלמרות שקיבלה על עצמה שבת, וכבר אסור לה לעשות מלאכה, מכל מקום עדיין מותר לה להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב. ראו פניני הלכה שבת ג, ה).