הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה ברורה ונאה, שכן צריך לקיים את כל המצוות באופן נאה ומהודר, שנאמר (שמות טו, ב): “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ”, כלומר “התנאה לפניו במצוות” (שבת קלג, ב). קל וחומר שצריך להדר בכתיבת ספר התורה, שיהיו האותיות יפות וברורות. וכן צריך להדר בכתיבת תפילין ומזוזות, שככלל, דיני כתיבתם שווים לדיני כתיבת ספר תורה (עי’ להלן ט, יד).
גם סופר שאינו מהדר, לכל הפחות צריך להקפיד לכתוב כל אות כצורתה, כך שלא תהיה אפשרות לטעות בקריאתה. ואם התעורר ספק לגבי אות אחת, כגון שצריך לכתוב ‘ו’ וכתב אות שנראית מעט כ’ו’ ומעט כ’י’, ישאלו תינוק, היינו ילד קטן, שאינו חכם במיוחד ואינו טיפש, שרק עתה למד לקרוא אותיות ועדיין אינו רגיל בקריאת מילים שלימות ומשפטים, וישאלוהו איזו אות הוא רואה. אם יאמר שהיא ‘ו’ – הספר כשר, ואם יאמר שהיא ‘י’ – הספר פסול. לשאלה זו קוראים ‘שאלת תינוק’, וסומכים על הקטן שיכריע בזה, מפני שהוא מתבונן באותיות בתמימות ללא הבנת ההקשר, ולכן הוא יכול לקבוע איזו אות היא. במידה והקטן קרא ‘י’ והספר נפסל, ניתן לתקנו על ידי הוספת דיו להשלמת אות ‘ו’. אך בתפילין ומזוזות לא ניתן לעשות כך, כי צריך לכותבן ‘כסדרן’, היינו לפי סדר האותיות והמילים שבתורה. לכן אי אפשר לתקן צורת אות לאחר שכבר נכתבו אותיות אחריה.
צריך להניח רווח בין מילה למילה כשיעור של אות קטנה, ואם הצמיד שתי מילים זו לזו, עד שיש ספק שמא שתי המילים נראות כמילה אחת, כמו בדין הקודם, מבקשים מתינוק לקרוא. אם יקראנה כמילה אחת – פסול, ואם כשתי מילים – כשר. וכן להיפך, אם הסופר השאיר רווח באמצע מילה, יבקשו מתינוק לקרוא, אם יקראנה כשתי מילים – הספר פסול, ואם כמילה אחת – כשר.
עוד צריך הסופר להיזהר שלא תדבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה אות אחת לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שהאות אינה מוקפת בלובן של הקלף במקום הדיבוק או במקום שהגיעה לקצה הקלף – הספר פסול.
רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות את כל מה שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך גבוהים עד ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו, מהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הקלף הלבן המקיף כל אות, מבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזה יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע’ לקוטי תורה לאדמוה”ז שה”ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).
