הקורא בתורה בציבור, צריך לזכור בעל פה את הניקוד והטעמים, כדי לקרוא בתורה כהלכה. בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, הטעמים אינם מעכבים, ויש להשתדל שלכל הפחות הקורא יטעים את קריאתו באופן שיהיה ניכר מתי סוף פסוק, ומתי סוף עניין שבתוך הפסוק שמסומן על ידי הטעם ‘אתנחתא’ (ראו להלן ה, יג-יד, בדיני קריאה בתורה). יש קוראים שיודעים לסמן זה לזה בידם את הטעמים, וכך ניתן שאחד יראה בחומש עם טעמים, ויסמן לחברו כיצד לקרוא מתוך ספר התורה.
אם כתבו בספר התורה ניקוד או טעמים – הספר פסול, מפני שצריך לכתוב את ספר התורה כפי שניתן למשה מסיני. ולכן האותיות והתגים צריכים להיכתב, ואילו הניקוד והטעמים מכלל המסורת העוברת על פה איש מפי איש ואין לכותבם (שו”ע יו”ד רעד, ז). וכיוון שכך, הקורא בתורה צריך ללמוד על פה את הניקוד הנכון ואת הטעמים.
פעמים שכדי להקל על הקוראים, עשו הסופרים מיני סימנים לסוף הפסוק, כגון רווח של יותר מאות קטנה בין פסוק לפסוק, והתעוררה שאלה לגבי ספריהם. לדעת רוב הפוסקים, אסור לעשות כן לכתחילה, אבל בדיעבד אין לפסול ספר כזה ומותר לקרוא בו (ריב”ש רפו, מ”א לב, מה; גר”א לב, ועוד). ויש סוברים שלכתחילה מותר להניח בין פסוק לפסוק מעט יותר רווח מאשר בין מילה למילה, והיו שנהגו כך באשכנז (רמ”א או”ח לב, לב; ש”ך יו”ד רעד, ו).
יש מקומות שהיו נוהגים לחרוץ סימנים בקלף, כדי לסמן בהם מספר טעמים, ונחלקו הפוסקים בשאלה האם חריצים אלו נחשבים כסימנים בדיו שפוסלים את הספר, או כרווח מיותר, שאינו פוסל. למעשה, לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, ובדיעבד כשאין ברירה, אפשר לקרוא בהם. ורבים מעולי תימן, נוהגים לקרוא בהם לכתחילה.[4]
