יש ברכות שתקנו חכמים בנוסח קצר, שיש בהן הודאה אחת בלא אריכות לשון, כדוגמת ברכות השחר וברכות הנהנין. ויש ברכות שתוקנו בנוסח ארוך, שהן כוללות פרטים רבים. בברכה קצרה אומרים פעם אחת “ברוך אתה” וכו’, ואילו בברכה ארוכה פותחים ב”ברוך אתה”, וגם בסיום הברכה חוזרים ואומרים “ברוך אתה”, כמו לדוגמה בברכות ‘אשר יצר’ ו’מעין שלוש’. וכאשר מדובר בברכה ארוכה שתמיד סמוכה לחברתה, אין פותחים בה ב’ברוך’, כי הברכה הקודמת הפותחת ב’ברוך’ נחשבת כפתיחה שלה (פסחים קד, ב). ולכן בברכות שבתפילת עמידה וברכת המזון, רק הברכה הראשונה פותחת ב’ברוך’, ובכל השאר, אף שהן ארוכות, רק בחתימתן אומרים “ברוך אתה” (ראו לעיל ד, ב). וישנן ברכות הודאה מעטות, שאף שלפעמים הן נאמרות שלא בסמיכות לחברתן, אין פותחים בהן ב’ברוך’, כדוגמת ברכת ‘אלוהי נשמה’ שאומרים בבוקר (שו”ע ו, ג, ועי”ש מ”ב יב).
אין לשנות מהנוסח שתקנו חכמים בברכות, ואם שינה, כל שאמר את ארבעת היסודות שבכל ברכה, יצא ידי חובתו. ואלו הם ארבעת היסודות: א) ברוך, ב) שם ה’, ג) שהוא מלך העולם.
ד) תוכנה המיוחד של הברכה, ויש ברכות שתוכנן כולל כמה פרטים מעכבים, כמו בברכות המזון (לעיל ד, ה). השמיט אחד מן היסודות הללו, לא יצא ידי חובתו (ברכות מ, ב; שו”ע ריד, א, שועה”ר קפה, ב; מ”ב סח, א).
כאשר ישנה סדרה של ברכות שנאמרות ברצף, כמו ברכת המזון או ברכות קריאת שמע או תפילת שמונה עשרה, אין צורך להזכיר את מלכותו בכל הברכות, שהואיל וכבר אמר זאת בברכה הראשונה, כל הברכות שנאמרות אח”כ ברצף נסמכות על כך. אבל את שם ה’ חייבים להזכיר בכל הברכות, מפני שיסוד הברכה הוא הפנייה אל ה’, ולכן מוכרחים להזכיר את שמו.
