חכמים הזכירו ארבעה שצריכים לברך ‘הגומל’: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר (ברכות נד, ב). נחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם מי שניצל מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים או מחבלים בעיר, או שנפל עליו כותל, או שניצול משריפה, צריך לברך ‘הגומל’.
יש אומרים, שאינו מברך ‘הגומל’ הואיל וברכה זו נתקנה רק לארבעת סוגי הסכנות שנזכרו (רד”א בשם רבי גרשון). ודעת רוב הפוסקים, שכל הניצול מסכנה, צריך להודות לה’ בברכת ‘הגומל’ (רמב”ן, מאירי, ריא”ז, ריב”ש, תשב”ץ ועוד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד והמזרח (מ”ב ריט, לב; מתימן, שתילי זיתים טז; מאלג’יר, שו”ת בית יהודה עייאש ו; מטורקיה, אמת ליעקב ושו”ת לב חיים פלאג’י ג, נג; ממרוקו שמ”ש ומגן ח”ג או”ח סג, י).
ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, הואיל והדבר שנוי במחלוקת, כל הניצול מסכנה שאינה כלולה בארבעת סוגי הסכנות שהזכירו חכמים, יאמר ‘הגומל’ ללא שם ומלכות (שו”ע ריט, ט, כה”ח נב; חזו”ע). ונראה שנוסע שעבר תאונה או פיגוע מסוכנים וניצל, גם למנהג זה יברך ‘הגומל’, שהואיל והסכנה ארעה בדרך, הרי שאותה דרך הפכה למסוכנת עבורו, והולכי דרכים מסוכנות הם מהארבעה שתקנו חכמים שיברכו. וכן מי שהוכש מנחש מסוכן, נחשב כחולה מסוכן שהתרפא, ולכל הדעות יברך על הצלתו.
הקביעה אם היתה בתאונה או באירוע החבלה סכנה, תלויה בדעת אנשים סבירים, שאם לדעתם היתה בכך סכנה, יש לברך. ואם לא היתה סכנה – אין לברך, למרות שהאדם חש פחד גדול. לכן לדוגמה, מי שעבר ליד נחש, או שלא שם לב וכמעט נדרס, כיוון שבפועל לא נכנס לסכנה – לא יברך. וכאשר המצב מסופק, כגון שעבר תאונה בינונית, תחושת האדם שהיה באירוע קובעת, שאם חש סכנה ועבר זמן עד שנרגע – יברך, ואם לא – לא יברך.
