ברא הקב"ה את האיש ואת האשה באופן שמטבעם הם משתוקקים זה לזה, ותשוקה זו טובה היא, באשר היא יסוד המצווה. על כגון זה אמרו: דרך ארץ קדמה לתורה (תנא דבי אליהו רבה א). כלומר, ציווה ה' שייתן האדם ביטוי לרגשותיו הטבעיים במלא עצמתם בתוך מסגרת הנישואין המקודשים, אבל אם יחנוק את רגשותיו הטבעיים, לא יוכל לקיים את המצווה כראוי. ומתוך כך גם לא יוכל לקיים את שאר המצוות באופן השלם.
אמר רבי יוחנן (עירובין ק, ב): "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידים צניעות מחתול [שעושה צרכיו בסתר ומכסה אותם], וגזל מנמלה [שאינה נוטלת גרגר של חברתה], ועריות מיונה [שחיה בזוגיות נאמנה]. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל". מפייס היינו מחזר אחר זוגתו ומרצה ומפתה אותה לקראת החיבור.
הרי שישנם יסודות מוסריים שהאדם צריך להבין בפשטות מתוך ליבו ומצפונו, כי הטבע הישר שנטע הבורא בכל הברואים מחייב זאת. עובדה שאפילו בעלי חיים נוהגים כך. והתורה באה להוסיף על גבי הטבע הבריא עוד קומה של דיוק, התמדה, מסירות וקדושה, אבל כאשר האדם אינו מבין ערכים אלו באופן טבעי בליבו, הרי שיש בו פגם בסיסי.
את הדרך לקיום מצוות עונה אמרו חכמים שאפשר ללמוד מהתרנגול, שהוא ידוע כמי שאוהב להתעסק עם התרנגולות ומומחה בהלכות פיוסים וחיזורים, ועל כן הוא גם נקרא 'גבר'. פירשו חכמים את מעשיו בדרך משל ומליצה, שבעת שהוא עושה בכנפיו תנועות רחבות מלמעלה למטה, הוא כמבטיח לתרנגולת שאחרי שיזדווגו יקנה לה מעיל ארוך ויפה שיגיע לה עד הרגליים. ולאחר שהוא מסיים לבעול הוא מכופף את ראשו ושומט את כרבולתו במעין ענווה והתנצלות על שאין לו כסף לקנות לה את המעיל, ונראה כנשבע בחיי כרבולתו המפוארת שתיכרת אם יהיה לו כסף ולא יקנה לה את המעיל (עירובין ק, ב, בתרגום ופירוש).
רצו חכמים ללמדנו בזה, שאין לאיש לחסוך בדברי שבח ומחמאות לאשה, על יופייה ועל תכונותיה ועל דברים טובים שאמרה ועשתה. ואף ראוי להגזים בכך, כמו התרנגול שמבטיח דבר שיודע שלא יוכל לקיים, אלא שהוא מבטא בכך את אהבתו והערכתו, שכך היה ראוי לו לעשות למענה. ולאחר החיבור, לא ינהג כמו אותם הגברים שמאבדים עניין בבת זוגם, מפנים לה את גבם ונרדמים. אלא ראוי לו שיתנצל בפניה על יכולתו המוגבלת שאינה מאפשרת לו להמשיך בכל ביטויי האהבה והחיבה המגיעים לה לפי ערכה.
עוד אפשר ללמוד מכללי דרך ארץ שניתן ללמוד מהטבע, שבדרך כלל האיש הוא שצריך ליזום את החיבור, מפני שרצונו יותר בולט ומוחצן, ומתגלה בקלות ומהירות יחסית. ומתוך התעוררותו בתשוקה אל אשתו, אשתו צריכה להיענות לו עד שאף היא תשתוקק לעומתו. אמנם זו ההדרכה הכללית, וכל זוג צריך לקיים את החיבור באופן המשמח ביותר עבורם (להלן הערה 4). ומכל מקום, גם כאשר ההכנות לא נעשו לרצונו של אחד מהם, אסור להם לבטל את העונות הקבועות (להלן הלכות ז-ח).
עוד צריך להוסיף בהקשר של דרך ארץ, שהחיבור נמשל לסעודה (נדרים כ, ב), ודבר זה בא ללמדנו, שכשם שבסעודה טובה עורכים את השולחן במפה יפה, ומניחים סט של שלוש צלחות, וכוס אחת למים וכוס אחת ליין, ומגישים מנה לפתיחה, ואח"כ מנה ראשונה ומנה עיקרית ועוד מנה לקינוח. כך ויותר צריך להתכונן ולהשקיע בחיבור שהוא מצווה מהתורה, ולהתקדם במתינות, מדרגה לדרגה, עד שהחיבור יהיה בשמחה שלימה. וכשם שראוי לגוון מעת לעת את תפריט הסעודה, כי גם התפריט הטעים ביותר עלול לשעמם ברבות הזמן, כך ויותר צריך לגוון בענייני המחמאות והדרכים שהאיש מענג ומשמח את אשתו. והכל לפי רצונה, שיש שאוהבים יותר את הגיוון בתפריטי הסעודה ויש שאוהבים יותר את התפריט הקבוע והטוב.
כמובן שמכלל מצוות דרך ארץ, לשמור על ניקיון, ולהסיר דברים שעלולים לגרום דחייה. כאשר הסרת הדברים שעלולים לגרום לדחייה היא חובה, וההידור בזה הוא מצווה. ועניין זה נוגע לאיש ולאשה בשווה. וכן היה מדריך רב חסדא את בנותיו לפני נישואיהן, שלא יאכלו דברים שעלולים לגרום לריח הפה או לבעיות קיבה (שבת קמ, ב). וכל כך חשוב עניין זה, עד שהתרשלות בו עלולה להיות עילה מוצדקת לגירושין (עי' שו"ע אה"ע קנד, א-ב). ויש בעניין זה עוד הדרכות והלכות רבות למקרים שונים, אבל הכלל הוא, שכיוון שאנשים שונים זה מזה, צריכים שני בני הזוג להיות קשובים ורגישים מאוד למה שעלול להפריע לבן זוגם, וקל וחומר למה שמקובל וידוע כמגונה.
