מצוות הפרישה היא ב’עונה’ שבה יש סבירות שהאשה תקבל את וסתה. נשים שיש להן וסת קבוע, היינו שהמחזור הופיע אצלן בדייקנות במשך שלוש פעמים ברציפות, צריכות לפרוש בעונה שבה הווסת אמור להופיע (כמבואר בהלכה ו). ונשים שאין להן וסת קבוע – צריכות לפרוש בשלוש העונות שבהן יש יותר סיכוי שאולי הווסת יופיע (כמבואר בהלכה הבאה).
‘עונה’ היא יום או לילה. עונת היום מהזריחה ועד השקיעה, ועונת הלילה מהשקיעה ועד הזריחה. התחיל הווסת הקודם ביום – הפרישה צריכה להיות בעונת יום, התחיל הווסת הקודם בלילה – הפרישה צריכה להיות בעונת לילה. גם אשה שרגילה לקבל את הווסת בתחילת העונה או בסופה, צריכה לפרוש במשך כל העונה, אבל בעונה שלפני כן או אחרי כן אינה צריכה לפרוש. ואמנם יש סוברים שלכתחילה טוב להחמיר לפרוש גם עונה לפני כן, אולם הלכה כדעת רובם המכריע של הראשונים, שצריך לפרוש עונה אחת בלבד.[6]
אמנם כתב ב’אור זרוע’ (א, שנח) בשם מורו ראבי”ה, שרגילים לפרוש גם עונה לפני כן. וחששו לדבריו ב”ח, ש”ך קפד, ז, חת”ס, בא”ח צו א, ועוד. אולם לרוב האחרונים, אין צריך לחוש לכך, ומהם: ט”ז, תורת השלמים, סדרי טהרה, פליתי, חוו”ד ג, מהרש”ם, ערוה”ש כ, טה”ב ב, א.
העונה היא יום או לילה, כאשר חילופי העונות בזריחה ובשקיעה (שו”ע קפד, ד-ה), ושלא כמו במצוות היום שבשעת הדחק מחשיבים את היום מעמוד השחר (מגילה כ, ב). בחורף עונת היום קצרה ועונת הלילה ארוכה ואילו בקיץ להיפך. אמנם הראבי”ה כתב בספרו אביאסף, שעונה היא יום או לילה בימי ניסן ותשרי שבהם אורך היום והלילה שווה, כלומר שתים עשרה שעות. וממילא בימי תמוז וטבת יש להקפיד שהעונה תהיה שתים עשרה שעות. אולם רובם המכריע של הראשונים והאחרונים לא חששו לדעתו. בנוסף, לא ברור כיצד מחשבים שתים עשרה שעות אלו, ולא ייתכן שיקבעו חכמים הלכה שקשה לחשב כיצד לקיימה.
