בעבר היו נחשים ארסיים מצויים בסביבות הבתים, ופעמים שהיו מטילים ארס לתוך מים, יין או חלב, ופעמים שהיו מנקרים בפירות ובמאכלים, והשותה מאותם משקים או אוכל מאותם מאכלים היה עלול למות. לפיכך, אסרו חכמים לשתות ולהשתמש במשקים שהתגלו ונותרו ללא כיסוי, ואסרו לאכול פירות ומאכלים שיש בהם סימני ניקור. לא זו בלבד, אלא הורו שאם הניחו יין של תרומה גלוי למשך זמן שבו יכול נחש לצאת ממקום קרוב ולשתות ממנו, ישפכו את היין. ואף שאסור לאבד תרומה מפני שנתקדשה לאכילת כהנים, משום חשש סכנה הורו לאבדה (משנה תרומות ח, ד-ז).
אולם כבר בימי הראשונים, לא היו הנחשים מצויים בסביבות הבתים, והורו הראשונים שמותר לשתות משקים שהתגלו, מפני שהאיסור נקבע למקום שהנחשים מצויים בו, וכאשר אינם נמצאים, בטל האיסור (תוס’ ע”ז לה, א, ‘חדא’, רא”ש, רשב”א, שו”ע קטז, א). לפיכך, מותר להניח מים ושאר משקים בלא כיסוי, ומותר לכתחילה לשתות אותם. ורק אם רואים בפועל נחש ושאר מינים ארסיים ששותים מהמשקה – אסור לשתות אותו (לבוש קטז, א). אמנם אין מקדשים על יין שהתגלה למשך כמה שעות, שהואיל ובושה להגישו לפני אדם נכבד, קל וחומר שאין לקיים עליו את מצוות הקידוש (שו”ע או”ח רעב, א). ויש מהדרים גם בזמן הזה לכסות מים ושאר משקים, משום כבוד לאיסור שהנהיגו חכמים, שאולי יש בו טעמים נוספים. וגם משום ניקיון, כדי שלא ייכנסו בהם שרצים ולכלוכים (של”ה, גר”א).
