חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ל – חלב ומוצריו

א – כשרות החלב

חלב טהור הוא חלב שנחלב מבהמה או מחיה טהורה, היינו ממיני בהמות וחיות שבשרן כשר לאכילה, כדוגמת פרה, עז ואיילה. וחלב טמא הוא חלב שנחלב מבהמה או חיה טמאה, שבשרן אסור באכילה, כאתון, נאקה, סוסה וחזירה. זה הכלל: "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ה, ב).[1]

שני הבדלים ישנם בין חלב טהור לטמא. א) הטהור יכול להתגבן לגבינה, ואילו הטמא אינו מתגבן. ב) צבעו של החלב הטהור לבן ושל הטמא צהבהב (ע"ז לה, ב).

גם כשהחלב טהור עדיין יתכן שיהיה אסור, שאם נחלב מבהמה טריפה הרי הוא אסור באכילה. טריפה היא בהמה שנפצעה באופן שלא תחיה יותר מי"ב חודש, או שיש בה פגם אחר שיגרום למיתתה תוך י"ב חודש (לעיל כ, ב). וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בבהמות כשרות, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות, אם היו הכשרות פי ששים כנגד הטריפה – חלב הטריפה בטל בשישים וכל החלב שחולבים מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים – כל החלב אסור (שו"ע יו"ד פא, א-ב).

חלבו פרה ולאחר מכן שחטו אותה והתברר שהיא טריפה, כשם שבשרה אסור באכילה, גם החלב שחלבו ממנה אסור באכילה, וגם הגבינה שעשו ממנו אסורה באכילה. אבל אם יתכן שהפגם שהטריף אותה נוצר לאחר שחלבו ממנה את החלב שממנו עשו את הגבינה, הגבינה כשרה, שכל זמן שאין הוכחה שבזמן החליבה הבהמה היתה טריפה, החלב שלה בחזקת כשר (שם).

בהמה שנטרפה מחמת סירכא בריאות, החלב שחלבו ממנה בשלושת הימים הסמוכים לשחיטתה אסור. אולם החלב שנחלב ממנה לפני כן – מותר מחמת 'ספק ספיקא'. ספק אולי הסירכא נוצרה לאחר חליבת החלב, וספק אולי סירכא זו אינה מטריפה (שו"ע ורמ"א יו"ד פא, ב; זבחי צדק יח; כה"ח כז).[2]


[1]. שאלו בתלמוד (בכורות ו, ב), מדוע מותר לאכול חלב, הרי רק לאחר שחיטת הבהמה או החיה מותר לאכול מבשרה, ואילו לפני כן כולה אסורה, וכל הנפרד ממנה אסור משום 'אבר מן החי' או 'בשר מן החי'. לא זו בלבד, אלא שהחלב הוא דם שהשתנה ונעכר ונעשה חלב, וכיוון שהדם אסור באכילה היה מקום לחשוב שגם חלב אסור באכילה. ביארו חכמים, שהואיל ולמדנו בתורה ששבחה של ארץ ישראל שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", הרי שברור שהחלב והדבש כשרים לאכילה.

[2]. לכאורה קשה, הרי יש בין הפרות החולבות פרות טריפות מחמת סירכת הריאות בשיעור של 'מיעוט המצוי', ולכן חייבים מדברי חכמים לבודקן אחר שחיטתן (לעיל כ, ד), ואיך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש'מיעוט המצוי' של הפרות טרף? ביאר רש"י (שו"ת ס), שכל חיוב הבדיקה ב'מיעוט המצוי' הוא כאשר אפשר לבדוק, אבל כשאין אפשרות לבדוק, כמו בפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר הרוב. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר משכנות יעקב (יו"ד יז), שהכלל שבהמה בחייה בחזקת איסור חל רק על בשרה, אבל לגבי חלבה, כל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב מטבעו בחזקת היתר (וכעין זה בשבולי הלקט ב, כז). ואף שבפועל לאחר השחיטה פרות רבות נמצאות טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעוררה ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו.

אמנם עדיין יש לשאול, הרי לעיתים רוב הפרות החולבות נמצאות טריפות, ואם כן עלינו לחשוש לשתיית החלב מדין רוב. שאלה זו נשאלה לגבי היתר שחיטה ביום טוב (לעיל כ, ח, 10), היאך מתירים לשחוט במקומות ובזמנים שמטריפים את רוב הבהמות, וממילא רוב הסיכויים שהשחיטה אינה לצורך אכילה כיוון שתימָצא טריפה? השיבו הפוסקים שבאמת מעיקר הדין רוב ניכר של הבהמות כשרות, ורק מחמת חומרות בסירכות אנו מטריפים הרבה (פר"ח לט, ג; שאגת אריה סד; שיורי ברכה פא, ו; רע"א, ערוה"ש לט, כב). נמצא שגם היתר החלב על פי סברת רש"י הנשענת על רוב, נשאר במקומו. ולסברת משכנות יעקב, שהחלב בחזקת כשרות, גם אם יהיה ברור אחר השחיטה שרוב הבהמות טרפות מהתורה, לחלב של כל פרה ופרה יש חזקת כשרות, כל עוד לא הוכח שהיא טריפה (תפארת צבי יו"ד יג).

שאלה נוספת התעוררה בדורות האחרונים, לעיתים וטרינרים נצרכים לנתח פרות במקומות שלדעת רבים החתך מטריף, וממילא החלב שלהן נעשה טרף, וכיוון שבדרך כלל אין מפרידים אותן משאר הפרות, אם אין שם פי שישים פרות כשרות, לכאורה כל החלב של העדר אסור באכילה? תשובה: ראשית, יש סוברים שכל ניתוח שנעשה על ידי וטרינר למען בריאותה של הפרה, וידוע שלאחריו תוכל לחיות יותר מי"ב חודש, אינו מטריף, וכן נראה למעשה (לעיל כ, ג). שנית, רוב הניתוחים נעשים במקומות שיש מחלוקת אם החתך מטריף בהם, כדוגמת נקובת הכרס, וממילא הוא ספק ספיקא (לעיל שם). בנוסף לכך, אין ודאות גמורה שהחלב שהובא מרפת מסוימת הוא מרפת שיש בה פרה שעברה ניתוח. ואף אם ברור שיש שם פרה שעברה ניתוח, אולי החלב שלה בטל בשישים. ואף אם ברור שאין פי שישים, מדובר בחלב של ספק טריפה, וכל דין ביטול בשישים במין במינו הוא מדברי חכמים, ובספק – הלכה כמיקלים (כפי שכתב בחכ"א לז, ו). עוד כתבו כמה אחרונים, שאם ידוע שבדרך הטבע פרות אלו חיות לאחר הניתוח י"ב חודש, אפשר לכתחילה לבטל את חלבן בחלב של רוב הפרות שלא נותחו (הר צבי יו"ד לו; ציץ אליעזר כ, כט, ועי' יבי"א ח"ח יו"ד ב; ושלא כשו"ת מהרש"ם ג, קכט, שהחמיר). ואף שלהלכה ולמעשה הבהמות המנותחות כשרות (לעיל כ, ג), כיוון שרבים מחמירים להחשיבן כטריפות, בכשרות 'מהדרין' צריכים להקפיד שלא לערב חלב של פרות שנותחו במקומות שיש מחלוקת אם מטריפים.

ב – איסור חלב נוכרים

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו נוכרי, שמא עירב בחלב הטהור חלב טמא (ע"ז לה, ב). ואף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן רוב מוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות ולאכול הוא חלב טהור. ואף יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה, הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות זאת החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב נוכרי שמא עירב בו חלב טמא. לא זו בלבד אלא אפילו עשה ישראל גבינה מחלב נוכרי, ולכאורה מוכח מזה שהחלב טהור, שכן חלב בהמה טמאה אינו מתגבן, אסרו חכמים את הגבינה, מחשש שמא חלב טמא שלא התגבן נותר כלחלוחית בגומות הגבינה וחריציה. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים.[3]

אמנם כאשר ישראל מפקח על הגוי שלא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, ישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה, ולא יערב בחלב שלה חלב של טמאה. ואין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי ידע שישראל משגיח עליו, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראותו (ע"ז לט, ב; שו"ע קטו, א). כאשר יש חשש שבכלי של הגוי נותר חלב טמא מחליבה קודמת, על הישראל לפקח על הכלי שיהיה נקי משאריות חלב (רמ"א ומפרשים שם).


[3]. חלב נוכרים אסור מדברי חכמים, שכן מהתורה, כיוון שרוב החלב המצוי הוא מבהמה טהורה, הולכים אחר הרוב ואין חוששים שהגוי עירב בו חלב טמא (או"ה הארוך מה, ז). ואף אם עירב חלב טמא, כל זמן שטעמו אינו מורגש, מהתורה הוא בטל (עי' ש"ך קיח, ח; דג"מ שם; פת"ש א).

בתלמוד בבלי ע"ז לה, ב, מבואר שטעם האיסור מחשש עירוב חלב טמא. ובירושלמי ע"ז ב, ח, מובאת גם דעת ר' יהושע בן לוי שהאיסור משום גילוי (חשש ארס נחש). הראשונים כתבו את הטעם שמובא בבבלי. והוסיף ר' שמואל אבוהב (ספר הזכרונות ג, ג), שהמגמה הכללית באיסור, להרחיקנו ממאכלי גויים. בכל אופן מוסכם שבאיסור חלב נוכרים חששו חכמים לחששות רחוקים מהמקובל בשאר איסורים. לכן כשישראל חילוני חלב את הפרות, כל שאין חשש סביר שיערב חלב טמא – החלב כשר (אג"מ יו"ד א, מו; ב, מז; ריש"א קובץ תשובות ג, קטו. ושלא כלבושי מרדכי יו"ד תנינא נו).

החשש הוא בעת החליבה, אבל לאחר שהחלב נחלב בכשרות, דין שמירתו כדין שמירת שאר המאכלים. חלב גוי נחשב איסור גמור ולא ספק איסור, למרות שנאסר מחמת חשש שמא עירבו בו חלב טמא (תורת חטאת מג, ז). ואם נתערב בחלב טהור, יש אומרים שכיוון שהוא מינו ואין טעמו מורגש כל כך – בטל ברוב (עי' פמ"ג צז, שפ"ד א). ויש אומרים שבטל בשישים (או"ה מז, ז; דג"מ קטו, ט; זבחי צדק כג).

ג – חלב נוכרים כשאין חשש חלב טמא

שלוש שיטות נאמרו בהיקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר בהרבה, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל לאכול חלב שחלבו גוי (תשב"ץ, רשב"ש, פר"ח). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ותימן.

לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר, אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל כיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגוי חשב שיש לו תועלת בכך שיערב בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמרו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. ורק כאשר הגוי חלב את הבהמות הטהורות במקום שאין שום חשש שיביאו אליו חלב טמא – החלב כשר. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד"א, בית מאיר, חכ"א).

לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין, היינו בהחלטה גמורה, איסור גמור על חלב גויים, גם כשאין שום חשש שמעורב בו חלב טמא (חת"ס, חלקת יעקב).[4]


[4]. בדרך כלל מקובל לסדר סוגיה זו סביב המחלוקת האם איסור חלב נוכרים נאסר 'במניין', היינו בהחלטה גמורה, וחל גם כשאין שום חשש עירוב חלב טמא. אולם באמת יש דעות רבות בסוגיה, שניתן לחלקן לשלוש שיטות: שיטה ראשונה מתחלקת לכמה דעות. המקילים סוברים, שגוי שאין לו בהמה טמאה בעדרו, החלב שהוא חולב כשר (י"א במרדכי; תשב"ץ ג, קמג). ויש אומרים שרק אם אין בכל העיר בהמה טמאה או שחלב טמא יקר יותר, החלב שהגוי חולב כשר (פר"ח קטו, ו; חזו"א יו"ד מא, ד). ויש אומרים שזה בתנאי שהחלב הטמא יקר פי כמה (פרי תואר קטו, א). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, אלף שצ"ב). שיטה שנייה: האיסור גם כשהחשש רחוק מאוד, וכן נהגו בארץ ישראל ובטורקיה (חיד"א ברכ"י קטו, א). וכ"כ חכ"א (סז, א), "דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה, מ"מ אסור". וכ"כ בית מאיר, אבני נזר (יו"ד קא), ערוה"ש קטו, טז, ועוד (וספק אם רדב"ז ד, עה, בשיטה הראשונה או השנייה). שיטה שלישית: איסור זה נגזר במניין על כל חלב שחלבו גוי, אפילו אין שום חשש שיהיה בו חלב טמא. כ"כ חת"ס יו"ד קז, ומלמד להועיל לו, ד, וקדמם ר' שמואל אבוהב בספר הזכרונות. ולדעת חת"ס, אף אם מסקנת הסוגיה כפר"ח, כיוון שבאשכנז נהגו להחמיר, הרי זה מחייב כנדר, וכ"כ חלקת יעקב יו"ד לד, ומנח"י ט, כה.

ד – המחלוקת על חלב מחברות גדולות בימינו

רבים סוברים, שהואיל ובפועל אין חשש שהחברות הגדולות לשיווק חלב ומוצריו יערבו בחלב שלהם חלב טמא, מפני שאין חולבים עבורן בהמות טמאות כלל, וגם מחירו של החלב הטמא גבוה לאין ערוך מחלב טהור, וגם אין תועלת בעירובו בחלב הטהור, לדעת רוב הפוסקים (השיטה הראשונה והשנייה שבהלכה הקודמת) אין על החלב שלהן איסור 'חלב נוכרים'. הוסיף הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, מז-מט), שגם לפי השיטה המחמירה אפשר להקל במוצרי חלב של חברות אמינות ומפוקחות במדינות מתוקנות שמצהירות שהחלב ומוצריו שהן משווקות הוא חלב של בהמות טהורות. מפני שאם ירמו, הן עלולות להיקנס, ולא פחות חמור, אמון הצרכנים במוצריהן עלול להיפגע, והן יפסידו לקוחות רבים. נמצא שהפיקוח הכללי במדינות אלו נחשב כפיקוח של ישראל שמשגיח שלא יערבו חלב טמא בתוך החלב הטהור, וממילא לכל השיטות החלב שלהן מותר. לפיכך, מתוך התחשבות בקושי להשיג 'חלב ישראל' בחוץ לארץ, התיר הרב פיינשטיין בארה"ב, לסמוך על אמינות החברות המפוקחות. וכן נוהגים במערכת הכשרות הנפוצה בארה"ב OU.

מנגד, יש מחמירים, משני טעמים עיקריים: א) אולי הפיקוח הממשלתי אינו מהודק דיו, וגם אם הוא מהודק, שמא ילמדו מכך להקל במקומות שאינם מפוקחים כראוי. ב) לשיטה שסוברת שאיסור חלב נוכרים הוא איסור גמור שנאסר במניין (השיטה השלישית בהלכה הקודמת), גם אם הפיקוח הממשלתי מהודק, הוא אינו נחשב כפיקוח של ישראל שהתירו חכמים וממילא החלב אסור (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).

למעשה העיקר כדעת המקילים, אמנם ישראל קדושים נוהגים להדר כשאין בכך קושי רב, כמבואר להלן (בהלכה ו).

כיום ניתן לפקח על החליבה באמצעים אלקטרוניים, וכאשר פיקוח זה מנוהל כהלכה, החלב כשר למהדרין לכל השיטות.[5]


[5]. ניתן כיום לבצע את הפיקוח על מחלבות של גויים בעזרת מצלמות שמעבירות בשידור חי את כל הנעשה במחלבה לחדר בקרה, וצילומים אלו נשמרים למשך כמה ימים, כדי שיוכלו לפקח על החולבים גם לאחר זמן. פיקוח כזה מרתיע יותר מפיקוח של ישראל שיכול להביט בחולבים, ולכן חלב שנחלב בפיקוח כזה כשר למהדרין. ואע"פ כן יש רבנים שפקפקו בזה בטענות שונות: שמא המשגיח יתעצל ולא יביט בצילומים, ואולי המצלמות לא יכסו את כל שטח החליבה ודודי החלב, ואולי המצלמות יתקלקלו, ואולי יזייפו את הצילומים. אולם נראה שכאשר מערכת כשרות רצינית אחראית על כך, יש לסמוך שתנהל את הפיקוח כהלכה, והחלב שנחלב תחת פיקוחה כשר למהדרין. בשנים האחרונות האפשרות להשגיח שופרה יותר, שבכל המחלבות המשוכללות נעזרים במחשבים שמכירים כל פרה ופרה, ועוקבים בכל יום אחר כמות החלב שלה ורושמים זאת, כך שאין חשש שייכנס למערכת חלב אחר. וכ"כ הרב ויטמן בתחומין כב. וכן פסק הרב אליהו במאמר מרדכי א, יו"ד ד, ד, וכן הורו ריש"א והרב וואזנר.

ה – אבקת חלב נוכרים

מחלוקת נוספת התעוררה על 'אבקת חלב', היינו חלב שאידו את הנוזלים שבו עד שנשארה ממנו אבקה. ב'אבקת חלב' משתמשים להטעמת מוצרים כשוקולד, כאשר מעוניינים בחומרים ובטעמים המרוכזים של החלב בלא תוספת הנפח של הנוזלים. כמו כן ניתן לשמר 'אבקת חלב' זמן רב, ובשעת הצורך להוסיף לה מים ולקבל משקה דומה לחלב רגיל, שכמעט כל מרכיביו התזונתיים קיימים בו.

לדעת רוב הפוסקים, הואיל וברור לנו ש'אבקת החלב' נעשתה מחלב טהור, לשיטה הראשונה והשנייה שלמדנו בהלכות הקודמות, היא כשרה. בנוסף לכך, במדינות מתוקנות שיש בהן פיקוח על החברות שלא ירמו ויכניסו חלב טמא בחלב הפרה שממנו מפיקים 'אבקת חלב', אפשר להחשיב את הפיקוח הממשלתי והציבורי כפיקוח של ישראל, ואזי גם לשיטה השלישית החלב יהיה כשר. ואף מי שאינו מסכים להקל על סמך טיעונים אלו לגבי חלב נוכרי, צריך להקל ב'אבקת חלב', מפני שחכמים גזרו איסור על חלב שנחלב על ידי גוי ולא על מוצר חדש שנעשה ממנו. וכשם שהיו צריכים לגזור גזירה נוספת על גבינה, ובלא זאת היתה הגבינה מותרת, כך בלא גזירה מיוחדת על 'אבקת חלב', כאשר ברור לנו שהיא נוצרה מחלב של בהמה טהורה, היא מותרת באכילה.

ויש מהמחמירים בחלב נוכרי שנחלב עבור חברה אמינה, שמחמירים גם ב'אבקת חלב' שנעשתה ממנו, מפני ש'אבקת חלב' היא החלב עצמו בלא הנוזלים שלו, וממילא הגזירה על חלב נוכרי חלה גם על 'אבקת חלב' שייצרו ממנו. ומה שהוצרכו לגזור על הגבינה גזירה מיוחדת, מפני שהגבינה מיוצרת תמיד מחלב טהור, כי רק הוא מתגבן, וממילא כשרצו לאסור גבינת גויים, הוצרכו לאסור אותה בגזירה נוספת מטעמים אחרים. אולם 'אבקת חלב' ניתן לעשות גם מחלב טמא, וממילא גזירת חלב חלה גם עליה.[6]


[6]. המקילים: זקן אהרן ח"ב יו"ד מד; הר צבי יו"ד קג; דבר יהושע ח"ג יו"ד יז-יט; בית אבי ח"א יו"ד עב ועוד. וכן הסכימו: ישכיל עבדי ח"ה יו"ד ט; ציץ אליעזר טז, כה. מנגד החמירו: הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי ח"א יו"ד ד, בנין אב ה, מז. ולכך נטה בשבט הלוי ה, נט, ורק בשעת הצורך הקל. לאבקת החלב יש דין של מאכל חלבי, ואם התערבה במאכל אחר, למרות שהיא מדוללת מהנוזלים שבה, בטלה בשישים והמאכל פרווה. ורק אם מרגישים בפועל את טעם החלב במאכל, יש להחשיבו כחלבי (עי' שבט הקהתי ד, קצה).

ו – הלכה למעשה במוצרי חלב

במחלוקת העקרונית על חלב ו'אבקת חלב' מחברות אמינות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים, מפני שסברתם נראית, ודעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים להקל, ובנוסף לכך, הכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדעת המיקל. לגבי 'אבקת חלב' עמדת המתירים עוד יותר מרווחת, שכן גם מבין המחמירים בחלב נוכרי יש שמקילים ב'אבקת חלב'. לפיכך ניתן להעניק כשרות רגילה למוצרי חלב שידוע שלא מעורב בהם חלב טמא למרות שנחלבו בלא פיקוח ישראל. אמנם כשרות מהדרין יש להעניק רק לחלב שנחלב בפיקוח ישראל על ידי משגיח או מצלמות. וישראל קדושים, כל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות, נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים. לכן בכל ההכשרים של הרבנויות בארץ ישראל מקובל להדר שלא לצרוך חלב נוכרים, אבל למוצרים שיש בהם אבקת חלב מעניקים הכשר כפי עיקר ההלכה.

כשרות מהדרין מצריכה הקפדה על עוד שתי סוגיות: הראשונה, כפי שלמדנו (לעיל כ, ג), לעיתים וטרינרים נאלצים לבצע ניתוחים בבהמות, כניתוח קיסרי לבהמה שמקשה להמליט, וניקוב הכרס להוצאת גזים מסוכנים. ויש אומרים שלאחר הניתוחים הללו הן נחשבות טריפות, וממילא החלב שלהן נאסר באכילה. ואמנם למדנו (לעיל כ, 4) שהעיקר להלכה כדעת המקילים הסוברים שניתוחים אלו אינם מטריפים את הפרות, ובנוסף לכך, חלב המנותחות בטל בחלב הכשרות, אולם בכשרות מהדרין יש לחשוש לדעת המחמירים ואין לערב חלב של פרות שעברו ניתוחים שכאלה.

השנייה, בכשרות מהדרין יש להקפיד שלא לערב חלב שנחלב ברפתות שאין מקפידים בהן על שמירת שבת. ואמנם כפי שנלמד (בהלכה יא), כיוון שהאיסור ליהנות מחלב שנחלב בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, ולכן בכשרות רגילה אפשר לשלב חלב שהובא מרפתות שאין מקפידים בהן על שמירת שבת, שכן אין ודאות שמדובר בחלב שנחלב בחילול שבת, כי אולי הוא נחלב ביום חול ואולי נחלב בשבת על ידי גוי. אולם בכשרות מהדרין יש להקפיד לצרוך חלב מרפתות שמקפידים בהן על שמירת שבת.

לסיכום, ניתן להעניק כשרות לחלב נוכרים ול'אבקת חלב' מחלב נוכרים, שנחלב עבור חברות גדולות ומפוקחות, בלא לחשוש לחלב טריפות. וכן מותר להעניק כשרות לחלב מרפתות של ישראל שאין מקפידים לחלוב בלא חילול שבת. וכן נוהגים גופי כשרות שונים. והרוצים להדר, מחמירים בארבע הסוגיות הללו, וזו ההגדרה של מוצרי חלב כשרים למהדרין.

ז – איסור גבינת גויים

בנוסף לאיסור חלב נוכרים אסרו חכמים גם גבינת גויים, היינו שגם אם החלב כשר, כגון שהגוי קנה אותו מישראל או שאין שם בכל הסביבה בהמה טמאה, גזרו חכמים שהגבינה שהכין תהיה אסורה באכילה. טעמים רבים אמרו התנאים והאמוראים לגזירה, ומזה שלא היה ברור מה טעם הגזירה, ניתן ללמוד שהמגמה הכללית של חכמים בגזירת הגבינה, כמו גם בגזירות נוספות על מאכלי גויים, להבדיל בין ישראל לגויים. אולם בפועל סמכו את גזירתם על חשש איסור מסוים, שעל גביו קבעו את האיסור הגורף לכל הגבינות. להלכה הוסכם שהטעם העיקרי שעליו ייסדו את איסור גבינות גויים – מפני שהגויים נהגו להעמיד את הגבינה על ידי עור קיבת נבילה (ע"ז כט, ב; לה, א-ב).

כדי לייצר גבינה מחלב, צריך לערב בחלב אנזימים (רנט) שיפרקו את החלב ויפרידו את הנוזלים והסוכרים מהחלבונים ומהשומנים, ויגבשו את החלבונים והשומנים לחטיבה אחת שהיא הגבינה. באופן טבעי אנזימים אלו מופרשים בקיבת יונקים, כדי לסייע להם לעכל את החלב שהם יונקים. המזון שמתעכל בקיבה נקרא 'קיבה', ואילו הקיבה עצמה נקראת 'עור הקיבה'. יהודים היו מכינים גבינות על ידי 'קיבה' של בהמות טהורות. כלומר השתמשו בתכולת הקיבה שבה היו מצויים אנזימים אלו כדי לגבן את החלב. ואילו הגויים השתמשו גם בפיסות עור הקיבה, כדי לגבן את החלב. וכיוון שלא שחטו את הבהמות כהלכה, נמצא עור זה אסור באיסור נבילה, והגבינות שהועמדו על ידו אסורות באכילה. ואמנם יש בחלב הרבה יותר מפי שישים מעור הקיבה, אולם כיוון שעל ידו מעמידים את הגבינה, אין איסור הנבילה בטל בשישים, הואיל והשפעתו ניכרת בגבינה.

בדורות האחרונים, תעשיית המזון השתכללה, וכיום מכינים אנזימים אלו מחיידקים. ועדיין ישנם מקומות שבהם משתמשים בעור קיבה כדי להכין גבינות, כך עושים במקומות פחות מפותחים, וכך עושים במדינות מפותחות כשמכינים גבינות מיוחדות בעלות מסורת של דורות.

להלכה נפסק, שגם כאשר ידוע בוודאות שהגבינה שהגויים הכינו נעשתה על ידי אנזימים שאין בהם איסור, מהצומח או מחיידקים, גבינתם אסורה. מפני שגזירת חכמים נגזרה באופן גורף על כל הגבינות שהוכנו על ידי גויים.[7]

נחלקו הפוסקים האם איסור גבינת גויים חל גם על הנוזל שנותר מהחלב לאחר גיבון הגבינה, שנקרא 'מי-חלב', כמבואר בהערה.[8]


[7]. במשנה ע"ז כט, ב, מסופר ששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע על טעם איסור גבינת גויים, ואחר שניסה להשיבו בקצרה ולא קיבל, השיאו לדבר אחר, כי לא רצה להשיב. וביארו חכמים שאחר שהיו גוזרים גזירה חדשה, לא רצו לבאר את טעמה י"ב חודש, כדי שלא יערערו עליה. בגמ' לה, ב, הובאו כמה טעמים, על חלקם הקשו. למעשה, ראשונים רבים הכריעו שטעם האיסור מחשש שהעמידו את הגבינה בעור קיבת נבילה, ואף שהחלב הרבה יותר מפי שישים, עור הקיבה אינו בטל בשישים, מפני שהוא מעמיד את הגבינה. כ"כ רי"ף, רמב"ם (מאכ"א ג, יג; ט, טז), רא"ש, וכן נפסק בשו"ע קטו, ב.

והראב"ד, רשב"א ויש"ש חולין ח, קו, סוברים שגם בלא טעם מעמיד הגבינה אסורה, שרצו חכמים להרחיק את ישראל ממאכלי גויים, וכיוון שהעור נותן טעם כלשהו, אסרו את הגבינה. ונראה שגם הרי"ף ודעימיה, מסכימים שחכמים החמירו במאכלי גויים יותר מהכללים המקובלים בשאר איסורי אכילה, שכן אם האיסור משום מעמיד, לפי הכללים רק כאשר ידוע שהעמידו בעור הקיבה היה צריך לאסור את הגבינה, אבל כשיש ספק, היה צריך להכשיר, שכן איסור מעמיד מדרבנן (להלן לד, ו), ובספק דרבנן מקילים. אלא שגזרו לאסור משום המגמה הבסיסית להרחיק ממאכלי גויים, ותלו את האיסור בסיבה הלכתית ממשית.

ולר"ח טעם האיסור משום 'ניקור' – ארס שנחש הטיל בגבינה, והגויים לא נהגו להישמר מסכנתו כראוי. וכן דעת ר"ת (תוס' ע"ז לה, א 'לפי' 'חדא'), ועל פי זה הורה, שהואיל וכבר דורות חשש זה אינו קיים, אין לאסור גבינת גויים. וכך נהגו באיטליה ובנרבונא שבדרום צרפת, כאשר היו מגבנים את הגבינה על ידי צמחים בלא עור קיבת נבילה.

אולם רובם המכריע של הראשונים, הורו שגם כאשר בפועל אין חשש איסור בגבינת הגויים, הגבינה אסורה, הואיל והגזירה נקבעה באופן גורף על כל גבינות הגויים. וכ"כ רמב"ם (מאכ"א ג, יד), ראב"ד, רמב"ן, רשב"א (תוה"ב הקצר ג, ו), ר"ן, סמ"ג וסמ"ק, וכן נפסק בטור ושו"ע קטו, ב. אלא שהוסיף רמ"א, שבמקום שנהגו היתר מימות קדמונים, רשאים להמשיך במנהגם. כיום אין מקום שנוהגים להתיר גבינות גויים.

לכתחילה אסור להעמיד גבינה גם בעור של קיבה כשרה, משום איסור עירוב בשר בחלב. ואף שמהתורה איסור אכילת בשר בחלב הוא רק בבישול, מדברי חכמים אסור גם בלא בישול. אולם בדיעבד, אם העמידו גבינה בעור קיבה כשרה, כל זמן שאין מרגישים בגבינה את טעם הבשר, הגבינה כשרה (רמב"ם מאכ"א ט, טז; שו"ע פז, יא; שו"ת רע"א קמא רז). ואינה אסורה כגבינה שהעמידו בעור קיבת נבילה, כי הנבילה אסורה מצד עצמה, ואילו עור קיבה של בהמה שנשחטה כהלכה כשר, וכל האיסור רק מחמת עירוב בשר וחלב, וכל זמן שלא מרגישים את טעם הבשר, אין בזה איסור (רמב"ם מאכ"א ג, יג). ולא גזרו על כך חכמים, הואיל ואין כאן בישול בשר בחלב וחשש האיסור הוא רק מדרבנן, ועל חשש דרבנן אין גוזרים (תוס' חולין קטז, א 'המעמיד').

[8]. מי חלב: בעת תהליך גיבון החלב לגבינה, חלבוני הקזאין שבחלב מתגבשים יחד לגבינה, ומשקה החלב נעשה דליל כמין מים עכורים. משקה זה נקרא בתלמוד 'נסיובי דחלבא' המכונה גם 'מי החלב' (whey), והוא מורכב מסוכר החלב (לקטוז), ומחלבון מי הגבינה. יש אומרים שמי חלב של נוכרים אסורים כחלב, שמא עירבו בהם חלב בהמה טמאה (חקקי לב א, לה; כה"ח נב; שבט הלוי ד, פו). ויש אומרים שבמקום שאין חשש שיערבו חלב טמא במי החלב, אין בהם איסור (פר"ח כא, אג"מ ג, יו"ד יז). ויש סוברים שמי חלב אינם כלולים בגזרת חלב נוכרים (כנה"ג הגה"ט ב בשם שה"ג; דרכ"ת א).

בתעשיית המזון והתרופות משתמשים לעיתים בחלבונים שהופקו ממי החלב או בלקטוז שהופרד ממי החלב על ידי סינון. יש אומרים שדינם כדין מי החלב השנוי במחלוקת (הרב אלישיב). ויש אומרים שגם המחמירים במי החלב, יסכימו שהם כשרים, שהואיל והשתנו אינם בכלל הגזרה, ובנוסף לכך, אפשר לסמוך על הפיקוח הממשלתי האוסר עירוב חלב טמא (חלקת יעקב, ציץ אליעזר יז, עו, א).

דין מי החלב כדין חלב, ולכן הם אוסרים את הבשר המתבשל עימם (שו"ע פז, ו; ש"ך יז). יש אומרים שזו גזירה מחמת מראית העין, ולכן מותר לאוכלם לאחר בשר אך לא עמו ממש (הרב אלישיב, קובץ תשובות יו"ד עג), אך מקובל להחשיבם כחלביים לכל דבר. אבל תרופה שנועדה לבליעה ואחד ממרכיביה הוא לקטוז או חלבוני חלב אינה נחשבת לחלבית, ואין איסור ליטול אותה לאחר אכילת בשר (אג"מ ב יו"ד כו; שבט הלוי ז, קיח).

ח – היתרי הכנת גבינה על ידי גויים

אם החלב שייך לישראל, ששכר את הגוי כפועל שיכין לו ממנו גבינה, לדעת רבים, כל זמן שברור שאין שום תערובת איסור בגבינה, הגבינה כשרה. שכן אסרו חכמים 'גבינת גויים', היינו גבינה שעשה הגוי מחלב שלו, ולא גבינה שעשה מחלב ששייך לישראל (ש"ך קטו, כ; פר"ח טו, נו"ב).

לדעת רוב הפוסקים, כשם שאם ראה ישראל את הגוי חולב בהמה טהורה, החלב שנחלב תחת פיקוחו כשר, כך אם ראה ישראל שהגוי מכין גבינה מחלב כשר בלא לערב בה עור קיבת נבילה, הגבינה כשרה (רמ"א קטו, ב; מנחת יעקב, נו"ב). ויש אומרים, שגם באופן זה הגבינה אסורה, ורק אם ישראל יניח בעצמו את הקיבה בחלב כדי לגבנו, הגבינה תהיה כשרה (ש"ך כ).[9]


[9]. לתוס' (ע"ז לה, א 'לפי'), אם ידוע שהגוי חלב את החלב כדי להכין ממנו גבינה, למרות שישראל לא ראה את החליבה, הגבינה כשרה, מפני שהגוי יודע שחלב טמא אינו מתגבן, ואינו שוטה לערב חלב טמא בחלב שנועד להכנת גבינה, וממילא אין חשש שיש שם תערובת חלב טמא. וכן פסקו למעשה גינת ורדים, נהר מצרים, פעולת צדיק ב, רנז; אג"מ יו"ד ג, טז. מנגד, לרש"י, אם לא ראה ישראל את החליבה, למרות שראה את עשיית הגבינה – הגבינה אסורה משום חלב נוכרים, שמא חשב לשתות את החלב ועירב בו חלב טמא, ואח"כ נמלך לעשותו גבינה. וכן פסקו כנה"ג, ט"ז קטו, יא; שולחן גבוה כ. רבים הכריעו להחמיר לכתחילה כרש"י ובשעת הדחק ובהפסד מרובה להקל כתוס' (רמ"א קטו, ב, תורת חטאת פא, ב).

ט – גבינות רכות

נחלקו הפוסקים בדין גבינות רכות, כדוגמת גבינה לבנה, קוטג', לֶבֶּן ויוגורט, שנוצרים על ידי החמצה טבעית. כלומר, כאשר מניחים חלב במקום חמים, באופן טבעי על ידי החיידקים שבחלב – החלב מחמיץ ונעשה סמיך. בשלב הראשון הוא נעשה לֶבֶּן, ולאחר זמן מתעבה לגבינה רכה. כדי לזרז את תהליך יצירתם, מוסיפים שאריות של לֶבֶּן או גבינה שהחמיצו, שיש בהם תרביות של חיידקים, כאשר סוגים שונים של מחמצות יוצרים מוצרי חלב שונים, שהמשותף לכולם שלא התקשו כגבינה על ידי אנזימים אלא התעבו על ידי החמצה של חיידקים. כיום מגדלים במעבדות משוכללות תרכיזים שונים של חיידקים משובחים שמחמיצים את החלב באופן מדויק לפי התוצר הרצוי, וכך מייצרים מוצרי חלב שונים במרקם וטעם מדויק.

יש מתירים גבינות רכות של גויים, משום שגזירת גבינה היא מפני החשש שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה, וממילא היא חלה רק על גבינות שמעמידים על ידי אנזימים שנמצאים בקיבה, אבל גבינות רכות שאינן מועמדות על ידי אנזימים אלא חיידקים, מותרות מפני שאינן בכלל האיסור.

אולם לדעת רוב הפוסקים, גם אם נאמר שגזרו חכמים איסור על גבינת גויים מחשש שהעמידו אותה באנזימים של עור קיבת נבילה, הגזירה חלה על כל מוצרי החלב שנתעבו. בנוסף לכך, יש אומרים שהגבינה נאסרה גם מפני החשש שעירבו חלב טמא בחלב הטהור, וככל שהגבינה רכה יותר, כך חשש זה גדול יותר.

להלכה נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, והרוצים להקל רשאים. למעשה, יש גופי כשרות בחוץ לארץ, שמקילים ומעניקים הכשר לגבינות רכות שנעשות על ידי גויים, תוך השגחה שהן נעשות מחומרים כשרים. ובארץ ישראל, נוהגים כדעת רוב הפוסקים, שלא להעניק הכשר לגבינות רכות של גויים.[10]


[10]. נחלקו הפוסקים לגבי גבינות רכות שנעשות על ידי בישול בלא העמדה של אנזימים, כמו גבינת ריקוטה, שנעשית על ידי בישול החלב או הנסיובי, היינו מי החלב הנותרים מגבינה. וכן לגבי גבינת קיימאק, שנעשית על ידי בישול ממושך של חלב על אש קטנה, ואיסוף מה שנקפא מעל החלב וקירורו. לפר"ח קטו, כא, הואיל ואינן מועמדות על ידי אנזימים אין חשש שיעמידום על ידי עור קיבת נבילה, וגם אין לחוש שהגוי יערב בהן חלב טמא, הואיל ואינו נקפא וממילא אין בו תועלת. וכן הקל לגבי יוגורט בשו"ת חקרי לב (יו"ד קלט). מסתבר שהפוסקים שהקילו באחד מסוגי הגבינות הרכות יקלו בכל הסוגים, הואיל וטעם ההיתר אחד. בהשגחת OU נוהגים להכשיר גבינות אלה על פי הרב הנקין שהתירן גם אם נעזרים במעט רנט כשר. ולכך נטה באג"מ יו"ד ב, מח, לגבי קוטג'.

מנגד, לדעת רוה"פ כל הגבינות הללו אסורות, הואיל והגזרה היתה במניין וחלה גם על גבינות שאין חשש שיכינו אותן בעור קיבת נבילה. כ"כ חכ"א נג, לח; וערוה"ש קטו, טז. ולכך יסכימו כל האחרונים שהחמירו לגבי אחת הגבינות הרכות, ומהם: רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים רצא; שיורי ברכה קטו, ה, וחיים שאל א, מג; מהר"ם חאגיז שו"ת הלק"ט א, א, בשם מהריק"ש; חקקי לב יו"ד לז-לח. לגבי גבינות שנעשות בבישול, כריקוטה וקיימאק, יש אומרים שיש לאסור גם מפני איסור חלב נוכרים, הואיל ונעשו בבישול ובלעו טעם החלב (שלטי גיבורים ע"ז טז, א, בדפי הרי"ף אות ב). בדומה למחלוקת על גבינות נחלקו גם לגבי מיני שמנת, ואף בזה נכון להחמיר, והרוצה להקל, רשאי (יעויין ב'החלב ומוצריו וכשרותם' עמ' רכד).

י – חמאה

חמאה נוצרת מחלב על ידי פעולת חיבוץ. כלומר, טלטול החלב בתנועה סיבובית, כדי להפריד את חלקיקי השומן מהחלב לשכבה שומנית, שאותה לשים ודוחסים ומגבשים לחמאה. מימי הגאונים נחלקו המנהגים, יש שאסרו חמאת גויים ויש שהתירו.

טעם האוסרים, משום איסור חלב נוכרים, היינו מחשש שהגוי עירב חלב טמא בחלב שלו לפני שהחליט לעשות ממנו חמאה. ואף שהחלב הטמא אינו מתגבש לחמאה, יש לחשוש שהרטיבות שנותרה על החמאה היא מהחלב הטמא. ואף שהסיכוי לכך נמוך מאוד, האיסור נותר במקומו, כי רצו חכמים להרחיק את ישראל ממאכלי גויים (מנהג ארץ ישראל בזמן הגאונים, ראב"ד ורשב"א; נו"ב תנינא יו"ד סה-סו; צמח צדק לובביץ' יו"ד עה).

טעם המתירים, משום שאיסור חלב נוכרים אינו חל על חמאה, הואיל וחלב טמא אינו מתגבש לחמאה. ומה שאסרו גבינת גויים למרות שחלב טמא אינו מתגבן, הוא מפני שחששו שמא העמידוה על ידי עור קיבת נבילה, אבל בחמאה שאינה צריכה העמדה שכזו, אין איסור (פר"ח וגר"א בביאור רמב"ם).[11]

ולרמב"ם (מאכ"א ג, טז), אם יבשלו את החמאה עד ששאריות הנוזל החלבי יתאדו, כבר אין לחשוש לדעת האוסרים, שכן אם היו על החמאה שאריות חלב טמא, בבישול הן יתאדו או יתבטלו לחלוטין בחמאה. וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע ורמ"א קטו, ג).

אמנם לעיתים, מסיבות שונות, אסרו הרבנים את החמאה. כמו במקומות שבהם הגויים בישלו את החמאה בכלים שהיו בהם שאריות של מאכלים אסורים (או"ה הארוך מח, ג), ומקומות שעירבו בחמאה חלב טמא של נאקה (פרי תואר קטו, ח), ומקומות שעירבו בחמאה חֵלֶב או שומן חזיר (חכ"א סז, ט; ערוה"ש קטו, כז).

למעשה, כל זמן שברור שאין בחמאה מרכיבים אסורים, היא מותרת, שכן הכלל במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כדברי המיקל, קל וחומר כאשר כך היא דעת רוב הפוסקים. וכן נוהגים רוב גופי הכשרות, שמתירים חמאת גויים אחר שבדקו שכל המרכיבים שמהם היא עשויה כשרים. והמהדרים מדקדקים לקנות חמאה שיוצרה על ידי ישראל או שישראל השגיח על מלאכת עשייתה.


[11]. ויש אומרים שיסוד איסור חלב וגבינה מחשש שנחש הטיל בחלב ארס, ואף שכיום אין בינינו נחשים, האיסור שגזרו חכמים על חלב וגבינה נותר במקומו, אבל על מה שלא גזרו כדוגמת חמאה אין להחיל את האיסור (שערי דורא, רבנו פרץ).

יא – חלב שנחלב בשבת באיסור

חליבה בשבת אסורה מהתורה (שבת צה, א). אמנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים על ישראל לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת – משום 'צער בעלי חיים' ביטלו חכמים את דבריהם. ואותו חלב הוא מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתותו או למוכרו (שו"ע או"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונת שאיבה, ובשבת יש לחלוב בדרך של 'גרמא'. כלומר, יפעילו בערב שבת את מנגנון ה'גרמא' של המכונה, ובשבת ישראל יצמיד את גביעי החליבה לעטיני הפרות בוואקום, והצמדה זו תגרום שלאחר זמן מועט המכונה תתחיל לשאוב. ו'גרמא' זו מותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר. כמו כן אפשר לבקש מגוי שיחלוב בשבת על ידי מכונת השאיבה כדרך שחולבים בחול, ואחר השבת יהיה מותר ליהנות מהחלב (פנה"ל שבת כ, ד).

אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, מדברי חכמים החלב אסור על החולב ועל כל מי שהוא נחלב עבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. וכאשר מדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב – הוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, כיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים ובחלב שנחלב בשבת על ידי גוי, לגבי כל חלב שמגיע לחנות יש ספק אם הוא נחלב באיסור, וכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. אלא שיש להעדיף חלב ממְשָׁקִים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת וכדי שלא לסייע לחילול שבת (פנה"ל שבת כו, ז). לפיכך, אין להעניק כשרות 'מהדרין' למוצרי חלב שמעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת.

יב – חלב אשה

חלב אשה, בין יהודייה ובין שאינה יהודייה, מותר באכילה, ובתנאי שהחלב פרש ממנה, כגון ששאבה אותו לתוך כלי. ואין הוא נחשב חלב לעניין איסור בשר בחלב.

אבל אסרו חכמים לינוק חלב מאשה, ורק לתינוק מותר לינוק חלב מאימו או ממינקת אחרת עד הגיעו לגיל עשרים וארבעה חודש. ולאחר שהגיע לגיל זה, אם התינוק ממשיך לינוק ברציפות, מותר להניקו עד גיל ארבע, ואם הוא חלוש עד גיל חמש. אבל אם הפסיק לינוק למשך שלושה ימים (72 שעות), והפסקה זו לא נעשתה מפני שהיה חולה, אסור להניקו, ודינו ככל אדם, שמותר לו לאכול את החלב אחר שנשאב אבל אסור לו לינוק מהשד עצמו (כתובות ס, א; שו"ע יו"ד פא, ז).[12]


[12]. הכלל: "כל היוצא מהטמא – טמא" (בכורות ה, ב), אינו חל על חלב אשה, מפני שרק מה שאסור באיסור לאו מהתורה – היוצא ממנו אסור, ואילו בשר אדם אסור מחמת מצוות עשה (רמב"ם) או מדברי חכמים (רא"ש ורשב"א). אבל אסרו חכמים לינוק מאשה, שמא יטעו בעקבות זאת להתיר חלב טמא, שיאמרו כשם שאסור לאכול בשר אדם אבל החלב היוצא מאשה מותר, כך למרות שבשר בהמה וחיה טמאים אסור באכילה, החלב היוצא מהם מותר.

חלב נוכרית כשר כחלב ישראלית, וכן נאמר בישעיהו (מט, כג): "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ…" אמנם יש אומרים, שאם צריך למצוא מיניקת לתינוק ישראלי, יש להעדיף מיניקת ישראל (ר"ן בשם רשב"א, רמ"א פא, ז). ואם שכרו מינקת שאינה ישראלית, מנהג חסידות לבקש שתאכל מאכלים כשרים (תורת חטאת סה, יא).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן