הורו חכמים להולכי מדבריות לברך ‘הגומל’. בימי הראשונים נהגו בספרד שגם ההולכים מעיר לעיר בירכו ‘הגומל’, ואילו באשכנז ובצרפת נהגו לברך רק אם הדרך היתה ידועה כמסוכנת, שהיו שכיחים בה שודדים או חיות טרף (שו”ע ריט, ז).
יש אומרים לפי זה, שלמנהג יוצאי ספרד, גם הנוסע כיום במכונית כשיעור מהלך ‘פרסה’, היינו 72 דקות, מברך ‘הגומל’. ואדם שנסע מירושלים לתל אביב ושב לירושלים, הואיל ובסך הכל נסע באותו יום יותר מ-72 דקות, יברך ‘הגומל’ (נתיבי עם ריט; יבי”א א, יג; ו, מח, ט). מנגד, יש אומרים שרק לאחר דרך של 72 דקות במקום שומם מאנשים כמו מדבר, מברכים ‘הגומל’, אבל על נסיעה בכבישי הארץ – אין לברך, הואיל ומכוניות נוספות נוסעות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות מ-72 דקות נסיעה, ולכן אין הנוסע בכבישי הארץ נחשב כהולך מדבריות (אול”צ ח”ב יד, מב; מקור חיים לרח”ד צד, ג).
יתרה מזאת, ברכת ‘הגומל’ נתקנה לאירועים נדירים, ולדעת רבים רק מי שנדרש להביא קורבן תודה מברך, ולא ייתכן שעל נסיעה שגרתית יברכו ‘הגומל’. לפיכך נראה למעשה, שאין לברך על נסיעה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, ובכלל זה גם בכבישי יהודה ושומרון.[6]
