ו – הולכי מדבריות והנוסעים בכבישים

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – נסיעה מעיר לעיר

יש אומרים שאין מברכים 'הגומל' על הליכה מעיר לעיר, כיוון שהברכה תוקנה דווקא על הליכה במדבר שיש בו סכנת חיות רעות וליסטים, ובדרך מעיר לעיר לא קיימות סכנות אלו. ומה שאמרו בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד): "כל הדרכים בחזקת סכנה", זהו לענין תפילת הדרך, וכך נוהגים באשכנז ובצרפת (תר"י, רא"ש, טור). ויש אומרים שתקנת ברכת 'הגומל' כללה את כל הולכי הדרכים, ואמרו חכמים 'הולכי מדברות' מפני שכך הוא לשון הפסוק (רמב"ן, מאירי. וכן משמע מהרמב"ם י, ח, ששינה מלשון הגמ' ל'הולכי דרכים'). וכתבו אבודרהם (ברכות שער שמיני), ואו"ח (שני וחמישי כד), שכן מנהג ספרד. ובשו"ע ריט, ז, כתב את שני המנהגים.

ו,ב – מנהג ספרד

כתב הב"י ריט, ז, שכמו שאין אומרים תפילת הדרך על דרך של פחות מפרסה כך אין מברכים 'הגומל' על דרך של פחות מפרסה. ואם כן למנהג ספרד, על כל דרך אפילו מעיר לעיר האורכת יותר מפרסה חייב לברך 'הגומל'. וכ"כ מאמ"ר א, ומהר"א אזולאי.

אך כתב הכנה"ג שאם הדרך קרובה, דהיינו ש"הולכין ובאין ביום אחד ופחות", התפשט המנהג לא לברך 'הגומל'. ואע"פ שבתחילה דחה מנהג זה, בסוף הסביר שמה שיוצאי ספרד נהגו לברך על כל דרך אפילו מעיר לעיר, הוא דווקא "דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה", אבל על דרך קרובה אפילו רחוקה מפרסה לא מברכים. והביאו מנהג זה רבים (חיד"א, לדוד אמת כג, ט, בירך את אברהם סה, יג, בית עובד יט, כה"ח מ). נמצא לפי מנהג זה, שכיום אין לברך 'הגומל' על נסיעה רגילה מעיר לעיר שאורכת יותר מ-72 דקות.

אבל כמה מאחרוני זמננו כתבו למעשה, שיש לברך 'הגומל' על כל נסיעה שאורכת יותר מ-72 דקות, שבנוסף לדעת השו"ע ודעימיה שלא חילקו בין נסיעה קרובה או רחוקה, נוספה כיום סכנה של תאונות דרכים, ובצירוף זה יש לחזור לעיקר הדין של השו"ע ולברך על כל נסיעה מעל 72 דקות (יבי"א א, יג, ברכת ה' ח"ד ו, 67). ואף הכנה"ג אמר את דבריו כדי ליישב את המנהג, אבל גם הוא מסכים שעיקר הדין הוא כדברי השו"ע (שואל ונשאל ג, קפ).

ויש מאחרוני זמננו שאומרים שברכה זו לא נתקנה על נסיעות שגרתיות כלל, וממילא אין לברך אותה על נסיעות רגילות של ימינו, אפילו אם הן ארוכות, מכיוון שיש כלי רכב רבים בכבישים ואין חשש של חיות רעות וליסטים, ולכן אין להחשיב את הדרכים שלנו שהן בחזקת סכנה. ועל סכנת תאונות דרכים לבד אין לברך, שהרי גם הנוסע מעל 72 דקות בתוך העיר נכנס לסכנת תאונות דרכים, וברור שאינו מברך 'הגומל' (אור לציון ח"ב יד, מב; עולת יצחק ב, פ; רח"ד הלוי במקור חיים צד, ג). והוסיף בעולת יצחק (רצאבי) "שחז"ל והפוסקים לא דיברו אלא במאורעות מיוחדים לפי מצב זמנם, אבל לא על הדברים הרגילים וההווים".

ו,ג – מתי ההולך בדרך או המפליג בים מברך הגומל?

מי שהפליג בים או הלך בדרך, ובאמצע דרכו הגיע למקום מסוים והתעכב שם יום או יומיים, אינו מברך 'הגומל' עד שיגיע למחוז חפצו, שאז יצא מן הצרה לגמרי. אבל אם התעכב שם יותר צריך עיון (עולת תמיד א, א"ר א, ברכ"י ג, מ"ב א). ויש אומרים שיברך רק בשובו לביתו אפילו אם מתעכב שם הרבה זמן (נוה שלום).

ותמה המאמ"ר א, למה שלוחי ארץ ישראל כשהולכים ממקום למקום לאסוף צדקה מברכים בכל מקום שמגיעים? ותירץ שמדמים דין זה למה שכתב בשו"ת הרשב"א (א, פב), שאם היה לו חולי קבוע שבא מזמן לזמן, אם בפועל התרפא עתה – יברך 'הגומל', למרות שהוא יודע שהחולי עוד יבוא פעם נוספת. "הכי נמי הכא בכל פעם שניצול מהצרה צריך לתת שבח והודאה להשי"ת כל שנזדמנו לו קהל ועדה לקדש שמו ברבים".

ובשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות ב, יא) כתב שכל המחלוקת האם לברך בכל מקום שיגיע בדרכו או רק כשיגיע למחוז חפצו, שייך רק בהולך בדרך ורוצה להגיע למקום מסוים שעוד לא הגיע אליו, אבל אם בכל מקום שהוא עוצר הוא רוצה להיות שם, כמו זה שאוסף צדקה או פוקד קברים, ודאי שיברך בכל מקום שמגיע אליו, כי הוא נחשב מחוז חפצו. וכ"כ הרבה אחרונים: קצות השולחן, ברכת ה' (ח"ד, ו, כו) וחזו"ע (עמ' שסט וחזר בו מיבי"א א, יג, שפסק כנוה שלום).

ובכה"ח ה, ובחזו"ע (שם), כתבו שזה בתנאי שמתעכבים באותו מקום כמה ימים, וכתב בכה"ח "וכן עשינו מעשה בשנת התרס"ח כשהלכנו מירושת"ו לחברון להשתטח על קברי אבות ולא היה רצוננו להתעכב שם אלא לשוב ביום השני, ולא בירכנו הגומל עד שובנו לירושת"ו". ובברכ"ה ח"ד ו, כו, כתב שאפילו אם רק שוהה שם יום אחד, יברך. ואם יחזור למחרת – יברך שוב כשיחזור. ונראה יותר שרק אם ישהה איזה ימים, הרי שנחשב שסיים לעת עתה את דרכו, ויברך.

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכת הגומל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן