מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב”ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה, מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה.
כיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב’ יט, ע”ב; רמ”א יו”ד רפד, ב; פ”ת רפג, ג בשם הרדב”ז).
ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות את הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר ‘כתב רש”י’, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורתן שונה (רבנו ירוחם שם, מהר”ם אלשקר ע”ד).
אף לגבי כתיבת הזמנה לחתונה ומסיבת בר ובת מצווה, נחלקו הדעות. לדעת שו”ת ‘רב-פעלים’ (ח”ד יו”ד לב), מפני קדושתו של הכתב שכותבים בו ספר תורה, אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה’כתב-סופר’ (אה”ע כב), אין בזה איסור.
עוד הורו מקצת הפוסקים, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר קו).
גם לגבי כתב הדפוס שלנו, יש מחמירים להחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש”א יו”ד רפד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס המקובלות ככתב אשורי. מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים.
אבל אין לקנח את הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, שהואיל והן דומות לכתב אשורי, יש להימנע משימוש של גנאי בנייר שמודפסות עליו אותיות אלו. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בו.
לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ א, י; ציץ אליעזר טו, ז).
