"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. זהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ", כלומר לפני שתלמדו תורה – אִמְרוּ ברכה לנותן התורה.
למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך את ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם בירך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג יוצאי אשכנז (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת רמב"ם ו'שולחן ערוך' (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג יוצאי ספרד (כה"ח מז, ב).
אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר 'אהבת עולם', כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה.[4]
ברכת 'אהבת עולם' מועילה במקום ברכת התורה, מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז). ואף שבחתימתה אין מזכירים את התורה אלא רק את בחירת ישראל – "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים זה בזה – הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.
[4]. לדעת ברכי יוסף מז, ח, גם לסוברים שברכת התורה מהתורה, נשים חייבות בה מדרבנן, ולכן לכל הדעות במצב של ספק אין לברך. אמנם לפי הבאו"ה מז, יד, לפי הסבר המ"א, אשה יכולה להוציא איש, למרות שחיובו מהתורה, ומשמע שגם חיובה מהתורה. ועי' בהליכות ביתה ג, ג. ומ"מ בזה שתברך 'אהבת עולם' לכל הדעות תצא מהספק. לעיל ו, 4, נתבאר שקריאת שמע ודאי עולה לנשים כלימוד, אף שלגבי גברים יש ספק.