המתפללת תפילת עמידה צריכה לטהר את עצמה, לפיכך מצווה שתיטול את ידיה לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאשה יודעת שידיה מטונפות ובין מצב סתמי שאינה יודעת אם ידיה טונפו.
אם ידוע לה שידיה טונפו, כגון שהתפנתה או נגעה במקומות המכוסים שבגופה, ויש בהם זוהמא כלשהי מחמת הזיעה – חייבת ליטול את ידיה לפני התפילה. לכתחילה טוב שתיטול את ידיה מכלי כדרך שנוטלים את הידיים לסעודה, ובדיעבד, אם שטפה אותם במים ללא כלי, יצאה ידי מצוות ההכנה לתפילה, מפני שהעיקר הוא שיהיו ידיה נקיות לקראת התפילה.
אם אין שם מים, עליה לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם גם במרחק של מיל אין מים, או שיש מים אבל אם תלך ליטול את הידיים יעבור בינתיים זמן התפילה, תשפשף את ידיה בבגד, כדי להסיר מהן כל שמץ זוהמא – ותתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ. פניני הלכה תפילה ה, ב, 1).[1]
במצב סתמי, היינו שמצד אחד העומדת להתפלל לא רחצה את ידיה לאחרונה, ומצד שני אינה זוכרת שנגעה בדברים מטונפים או במקומות המכוסים שבגופה, נחלקו הפוסקים אם צריכה ליטול את ידיה לקראת התפילה. לפיכך, אם יש שם מים בסמוך, תיטול את ידיה. אבל אם אין מים בסמוך לה, אינה צריכה ליטול את ידיה, ותסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר ביטחון, טוב שתשפשף את ידיה בבגדה (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').
מי שיצאה מהשירותים ורחצה את ידיה והשגיחה על עצמה אח"כ שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופה, אינה צריכה לחזור וליטול את ידיה לקראת התפילה. אבל אם לא שמה ליבה לכך, עליה ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם אין שם מים, כיוון שאינה יודעת שידיה חייבות נטילה, רשאית להתפלל בלא נטילה.
[1]. אדם שמהלך בדרך ובתוך ד' מיל (3.648 ק"מ) שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. וכתב בשו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה לחיכוך שורשי השערות, אבל הנוגעת בשערות מלמעלה, אינה צריכה ליטול ידיים (שועה"ר ומ"ב קסב, נח; קסד, י). מי שיודעת ששערותיה נקיות, כגון שלא עבר זמן רב מאז שחפפה את ראשה, לדעת כמה אחרונים אינה צריכה ליטול ידיים גם אם נגעה בסמוך לשורשי שערותיה (ציץ אליעזר ח"ז ב, יד). ואפשר לסמוך על כך כל עוד מרגישים שהמקום נקי מהרחצה. כאשר השערות מכוסות, מצטברת בהן זיעה מהר יותר. ראו בפניני הלכה תפילה ה, 2.
הנוגעת בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיים. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, ויש מקילים (כמובא ביבי"א ה, א, ד-ה). נגיעה בצואת האוזן או האף נחשבת כנגיעה במקום מטונף (רמ"א צב, ז, פנה"ל תפילה ה, 2).
לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגעת במקומות מכוסים יכולה בדיעבד לשפשף את ידיה בבגדה וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.