אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) הצורך להתפנות עלול להטריד את הכוונה (רמב"ם). ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה"מ). ואף המסתפקת אם היא צריכה לנקביה, אמרו חכמים שלכתחילה תבדוק את עצמה לפני התפילה (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלוֹהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.
הסובלת מנזלת – תקנח את אפה לפני התפילה, כדי שלא תצטרך לקנח עצמה בשעת התפילה. ואם יש לה ליחה בגרונה שמפריעה לה, תוציא אותה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותה בתפילה (שו"ע צב, ג). הנאלצת לקנח את אפה בתפילה, תעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. אם נצרכה לפהק – תניח ידה על פיה, מפני שהעומדת בתפילה צריכה להיזהר מאוד בכבוד שמיים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי' שו"ע צז, א-ב).