קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, הראשונה: “שמע” (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה’ ואהבתו. השנייה: “והיה אם שמוע” (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. השלישית: “ויאמר” (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.
תקנו חכמים להקדים את פרשת “שמע” ל”והיה אם שמוע”, כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח”כ עול מצוות. והקדימו את פרשת “והיה אם שמוע” שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנן ביום ובלילה, לפרשת “ויאמר” שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).
לדעת רוב הראשונים, הקורא את הפסוק “שמע ישראל” בלבד, כבר קיים את המצווה מהתורה, שהוא הפסוק עליו נצטווינו (דברים ו, ו-ז): “”וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו’ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ”. וחכמים הם שתקנו לקרוא את שלוש הפרשיות. אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון כבר קיים בו את המצווה מהתורה לדעת רוב הראשונים. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות (פניני הלכה תפילה טו, 1).
