לקראת מותו, כתב משה רבנו את התורה כולה בספר אחד (גיטין ס, א), והורה לכהנים נושאי ארון ברית ה’ לשים את הספר בקודש הקודשים בצד ארון הברית לשם עדות. שנאמר (דברים לא, כד-כו): “וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם, וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה’ לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֱלֹוהֵיכֶם, וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד”. יש אומרים שהתורה הונחה בתוך הארון, ויש אומרים לצידו (ב”ב יד, ב). ארון הברית, שבו לוחות הברית, ביטא את הברית שכרת ה’ עם עמו ישראל, וכיוון שעל בסיס הברית שכרת ה’ עם ישראל נתן להם את תורתו, ספר התורה הונח בצידו. וכך הוא גם סדר המעלות – קודם בחר ה’ בישראל להיות לו לעם סגולה, ולאחר מכן נתן לישראל את תורתו. וכנוסח ברכת התורה: “אשר בחר בנו מכל העמים”, ומתוך כך “נתן לנו את תורתו”.
נמצא שספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, כמסורת נתינתו מסיני, הוא העדות הנאמנה לישראל ולכל באי עולם, שבחר ה’ בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לפיכך נצטוו ישראל להניחו בקודש הקודשים בצד ארון הברית.
כהמשך לכך, מצווה על כל קהילה להניח את ספרי התורה שלה בארון מהודר שנבנה במקום המכובד ביותר בקדמת בית הכנסת, ומשתדלים לבנותו באופן הנאה והמפואר ביותר, וקוראים לו דרך כבוד: ‘ארון הקודש’ (שבת לב, א; שו”ע יו”ד רפב, א).
אמרו חכמים (אבות ד, ו): “כל המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות”. כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוהי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, אותו ניצוץ מאיר בו יותר והוא נעשה מכובד. מנגד, ככל שהוא מבזה יותר את התורה, אותו ניצוץ מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל.
סיפרו חכמים על אחאב מלך ישראל, שהרשיע מאוד, וכאשר צבא ארם כבש את ערי שומרון וצר על עיר בירתו, הציע לו בן הדד מלך ארם להיכנע ולתת לו את כל כספו וזהבו, נשיו וילדיו. ואחאב הסכים, כי מצבו היה נואש. אולם כאשר דרש ממנו להסגיר גם את ספר התורה, לא הסכים (מלכים א’ כ, א-ט). בזכות זאת ניצל מארם וניצח אותם, וזכה למלוך עשרים ושתיים שנה כנגד עשרים ושתיים אותיות התורה (סנהדרין קב, ב). מנגד, על יהויקים מלך יהודה, שביזה את דברי הנבואה הכתובים על הקלף, ושרפם באש, נגזר ש”נִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה” (ירמיהו לו, ט-ל).
מכלל כבוד ספר התורה, שבשעה שמוליכים אותו צריכים לעמוד לכבודו (להלן ב), ואסור להפנות אליו את הגב (להלן ג), ובעת שמוליכים אותו צריך לשאתו דרך כבוד (להלן ד). כמו כן, צריך אדם להיזהר שלא לירוק כנגד ספר תורה, ולא לגלות את ערוותו כנגדו, ולא לפשוט את רגליו דרך ביזיון לעברו (רמב”ם; שו”ע יו”ד רפב, א).[1]
