בכל חלקי התפילה יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל כיוון שיגיע לשיאה של התפילה, ויקום לעמוד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.
היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).
לפיכך, העומדים ברחבת הכותל המערבי צריכים להפנות את עצמם בתפילת עמידה לכיוון מקום המקדש. כלומר, העומדים ברחבה הפתוחה, צריכים לצדד עצמם שמאלה, ואף העומדים בעזרת גברים במקום המקורה, יצדדו עצמם מעט שמאלה.
נוהגים לבנות את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (פניני הלכה חפצי קודש יג, ה). אם הציבור טועה ופונה לכיוון ארון הקודש, נחלקו הפוסקים אם עדיף לעמוד לכיוון שהציבור עומד, תוך הטייה קלה כלפי ירושלים; או שעדיף להתפלל לצד ירושלים (ראו שם יג, 5).
מי שאינו יודע היכן הצד הפונה לירושלים, יתפלל לכיוון שירצה, ויכוון את ליבו לאביו שבשמיים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לו שטעה, אינו צריך לחזור להתפלל לכיוון ירושלים.[2]
[2]. המתפלל בבית כנסת וטעה והתפלל לכיוון אחר, למשנה ברורה (צד , י), אם הדבר גורם לבושה, יזוז ויפנה לכיוון ירושלים. ולבן איש חי (יתרו א), בכל אופן יזוז ויפנה לירושלים, כדי שלא יֵראה כמתפלל לכיוון אחר מכיוון התפילה המקובל. ויש אומרים, שגם מי שמתפלל בביתו, אם פנה בטעות לכיוון הפוך, יפנה לכיוון ירושלים (עי' כה"ח צד, ז).