הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה שיש בה צער על חולשותינו וחסרונינו, שעל כן איננו יכולים לעמוד לפניו, אלא משתחווים ונופלים על פנינו, לפיכך אין ראוי לאומרה בימים של שמחה כשבתות, ימים טובים וראשי חודשים. וכיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו”ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).
בנוסף לשבתות וראשי חודשים, אלו הימים שאין אומרים בהם תחנון לפי סדר השנה: שחרית של ערב ראש השנה; שחרית של ערב יום כיפור; מי”א בתשרי עד סוף חודש תשרי, הואיל ואלו ימים שסביב חג הסוכות; חנוכה; ט”ו בשבט; שני ימי הפורים, ובשנה מעוברת גם בי”ד וט”ו באדר ראשון; כל חודש ניסן, שהואיל ויצא רובו בקדושה, שבתחילתו היתה חנוכת המשכן ואח”כ חג הפסח, אין אומרים בכולו תחנון; י”ד באייר שהוא פסח שני; ל”ג בעומר; מר”ח סיוון ועד י”ב בסיוון, שעד אז הקריבו את תשלומי קרבנות חג השבועות; תשעה באב (או מפני האבלות או מפני שנקרא מועד); ט”ו באב. וגם במנחה שלפני כל הימים הללו אין אומרים תחנון, מלבד במנחה של ערב ראש השנה ומנחה של ערב יום הכיפורים שרבים אומרים בהם וידוי אבל לא תחנון.
אחר שהתחיל ה’ להצמיח את גאולתנו, אין אומרים תחנון ביום העצמאות ובכ”ח באייר – יום שחרור ירושלים, ובמנחה שלפניהם.
