ב – איסור חלב נוכרים

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו נוכרי, שמא עירב בחלב הטהור חלב טמא (ע"ז לה, ב). ואף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן רוב מוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות ולאכול הוא חלב טהור. ואף יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה, הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות זאת החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב נוכרי שמא עירב בו חלב טמא. לא זו בלבד אלא אפילו עשה ישראל גבינה מחלב נוכרי, ולכאורה מוכח מזה שהחלב טהור, שכן חלב בהמה טמאה אינו מתגבן, אסרו חכמים את הגבינה, מחשש שמא חלב טמא שלא התגבן נותר כלחלוחית בגומות הגבינה וחריציה. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים.[3]

אמנם כאשר ישראל מפקח על הגוי שלא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, ישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה, ולא יערב בחלב שלה חלב של טמאה. ואין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי ידע שישראל משגיח עליו, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראותו (ע"ז לט, ב; שו"ע קטו, א). כאשר יש חשש שבכלי של הגוי נותר חלב טמא מחליבה קודמת, על הישראל לפקח על הכלי שיהיה נקי משאריות חלב (רמ"א ומפרשים שם).


[3]. חלב נוכרים אסור מדברי חכמים, שכן מהתורה, כיוון שרוב החלב המצוי הוא מבהמה טהורה, הולכים אחר הרוב ואין חוששים שהגוי עירב בו חלב טמא (או"ה הארוך מה, ז). ואף אם עירב חלב טמא, כל זמן שטעמו אינו מורגש, מהתורה הוא בטל (עי' ש"ך קיח, ח; דג"מ שם; פת"ש א).

בתלמוד בבלי ע"ז לה, ב, מבואר שטעם האיסור מחשש עירוב חלב טמא. ובירושלמי ע"ז ב, ח, מובאת גם דעת ר' יהושע בן לוי שהאיסור משום גילוי (חשש ארס נחש). הראשונים כתבו את הטעם שמובא בבבלי. והוסיף ר' שמואל אבוהב (ספר הזכרונות ג, ג), שהמגמה הכללית באיסור, להרחיקנו ממאכלי גויים. בכל אופן מוסכם שבאיסור חלב נוכרים חששו חכמים לחששות רחוקים מהמקובל בשאר איסורים. לכן כשישראל חילוני חלב את הפרות, כל שאין חשש סביר שיערב חלב טמא – החלב כשר (אג"מ יו"ד א, מו; ב, מז; ריש"א קובץ תשובות ג, קטו. ושלא כלבושי מרדכי יו"ד תנינא נו).

החשש הוא בעת החליבה, אבל לאחר שהחלב נחלב בכשרות, דין שמירתו כדין שמירת שאר המאכלים. חלב גוי נחשב איסור גמור ולא ספק איסור, למרות שנאסר מחמת חשש שמא עירבו בו חלב טמא (תורת חטאת מג, ז). ואם נתערב בחלב טהור, יש אומרים שכיוון שהוא מינו ואין טעמו מורגש כל כך – בטל ברוב (עי' פמ"ג צז, שפ"ד א). ויש אומרים שבטל בשישים (או"ה מז, ז; דג"מ קטו, ט; זבחי צדק כג).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן