א – כשרות החלב

חלב טהור הוא חלב שנחלב מבהמה או מחיה טהורה, היינו ממיני בהמות וחיות שבשרן כשר לאכילה, כדוגמת פרה, עז ואיילה. וחלב טמא הוא חלב שנחלב מבהמה או חיה טמאה, שבשרן אסור באכילה, כאתון, נאקה, סוסה וחזירה. זה הכלל: "היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור" (בכורות ה, ב).[1]

שני הבדלים ישנם בין חלב טהור לטמא. א) הטהור יכול להתגבן לגבינה, ואילו הטמא אינו מתגבן. ב) צבעו של החלב הטהור לבן ושל הטמא צהבהב (ע"ז לה, ב).

גם כשהחלב טהור עדיין יתכן שיהיה אסור, שאם נחלב מבהמה טריפה הרי הוא אסור באכילה. טריפה היא בהמה שנפצעה באופן שלא תחיה יותר מי"ב חודש, או שיש בה פגם אחר שיגרום למיתתה תוך י"ב חודש (לעיל כ, ב). וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בבהמות כשרות, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות, אם היו הכשרות פי ששים כנגד הטריפה – חלב הטריפה בטל בשישים וכל החלב שחולבים מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים – כל החלב אסור (שו"ע יו"ד פא, א-ב).

חלבו פרה ולאחר מכן שחטו אותה והתברר שהיא טריפה, כשם שבשרה אסור באכילה, גם החלב שחלבו ממנה אסור באכילה, וגם הגבינה שעשו ממנו אסורה באכילה. אבל אם יתכן שהפגם שהטריף אותה נוצר לאחר שחלבו ממנה את החלב שממנו עשו את הגבינה, הגבינה כשרה, שכל זמן שאין הוכחה שבזמן החליבה הבהמה היתה טריפה, החלב שלה בחזקת כשר (שם).

בהמה שנטרפה מחמת סירכא בריאות, החלב שחלבו ממנה בשלושת הימים הסמוכים לשחיטתה אסור. אולם החלב שנחלב ממנה לפני כן – מותר מחמת 'ספק ספיקא'. ספק אולי הסירכא נוצרה לאחר חליבת החלב, וספק אולי סירכא זו אינה מטריפה (שו"ע ורמ"א יו"ד פא, ב; זבחי צדק יח; כה"ח כז).[2]


[1]. שאלו בתלמוד (בכורות ו, ב), מדוע מותר לאכול חלב, הרי רק לאחר שחיטת הבהמה או החיה מותר לאכול מבשרה, ואילו לפני כן כולה אסורה, וכל הנפרד ממנה אסור משום 'אבר מן החי' או 'בשר מן החי'. לא זו בלבד, אלא שהחלב הוא דם שהשתנה ונעכר ונעשה חלב, וכיוון שהדם אסור באכילה היה מקום לחשוב שגם חלב אסור באכילה. ביארו חכמים, שהואיל ולמדנו בתורה ששבחה של ארץ ישראל שהיא "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", הרי שברור שהחלב והדבש כשרים לאכילה.

[2]. לכאורה קשה, הרי יש בין הפרות החולבות פרות טריפות מחמת סירכת הריאות בשיעור של 'מיעוט המצוי', ולכן חייבים מדברי חכמים לבודקן אחר שחיטתן (לעיל כ, ד), ואיך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש'מיעוט המצוי' של הפרות טרף? ביאר רש"י (שו"ת ס), שכל חיוב הבדיקה ב'מיעוט המצוי' הוא כאשר אפשר לבדוק, אבל כשאין אפשרות לבדוק, כמו בפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר הרוב. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר משכנות יעקב (יו"ד יז), שהכלל שבהמה בחייה בחזקת איסור חל רק על בשרה, אבל לגבי חלבה, כל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב מטבעו בחזקת היתר (וכעין זה בשבולי הלקט ב, כז). ואף שבפועל לאחר השחיטה פרות רבות נמצאות טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעוררה ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו.

אמנם עדיין יש לשאול, הרי לעיתים רוב הפרות החולבות נמצאות טריפות, ואם כן עלינו לחשוש לשתיית החלב מדין רוב. שאלה זו נשאלה לגבי היתר שחיטה ביום טוב (לעיל כ, ח, 10), היאך מתירים לשחוט במקומות ובזמנים שמטריפים את רוב הבהמות, וממילא רוב הסיכויים שהשחיטה אינה לצורך אכילה כיוון שתימָצא טריפה? השיבו הפוסקים שבאמת מעיקר הדין רוב ניכר של הבהמות כשרות, ורק מחמת חומרות בסירכות אנו מטריפים הרבה (פר"ח לט, ג; שאגת אריה סד; שיורי ברכה פא, ו; רע"א, ערוה"ש לט, כב). נמצא שגם היתר החלב על פי סברת רש"י הנשענת על רוב, נשאר במקומו. ולסברת משכנות יעקב, שהחלב בחזקת כשרות, גם אם יהיה ברור אחר השחיטה שרוב הבהמות טרפות מהתורה, לחלב של כל פרה ופרה יש חזקת כשרות, כל עוד לא הוכח שהיא טריפה (תפארת צבי יו"ד יג).

שאלה נוספת התעוררה בדורות האחרונים, לעיתים וטרינרים נצרכים לנתח פרות במקומות שלדעת רבים החתך מטריף, וממילא החלב שלהן נעשה טרף, וכיוון שבדרך כלל אין מפרידים אותן משאר הפרות, אם אין שם פי שישים פרות כשרות, לכאורה כל החלב של העדר אסור באכילה? תשובה: ראשית, יש סוברים שכל ניתוח שנעשה על ידי וטרינר למען בריאותה של הפרה, וידוע שלאחריו תוכל לחיות יותר מי"ב חודש, אינו מטריף, וכן נראה למעשה (לעיל כ, ג). שנית, רוב הניתוחים נעשים במקומות שיש מחלוקת אם החתך מטריף בהם, כדוגמת נקובת הכרס, וממילא הוא ספק ספיקא (לעיל שם). בנוסף לכך, אין ודאות גמורה שהחלב שהובא מרפת מסוימת הוא מרפת שיש בה פרה שעברה ניתוח. ואף אם ברור שיש שם פרה שעברה ניתוח, אולי החלב שלה בטל בשישים. ואף אם ברור שאין פי שישים, מדובר בחלב של ספק טריפה, וכל דין ביטול בשישים במין במינו הוא מדברי חכמים, ובספק – הלכה כמיקלים (כפי שכתב בחכ"א לז, ו). עוד כתבו כמה אחרונים, שאם ידוע שבדרך הטבע פרות אלו חיות לאחר הניתוח י"ב חודש, אפשר לכתחילה לבטל את חלבן בחלב של רוב הפרות שלא נותחו (הר צבי יו"ד לו; ציץ אליעזר כ, כט, ועי' יבי"א ח"ח יו"ד ב; ושלא כשו"ת מהרש"ם ג, קכט, שהחמיר). ואף שלהלכה ולמעשה הבהמות המנותחות כשרות (לעיל כ, ג), כיוון שרבים מחמירים להחשיבן כטריפות, בכשרות 'מהדרין' צריכים להקפיד שלא לערב חלב של פרות שנותחו במקומות שיש מחלוקת אם מטריפים.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן