אם החלב שייך לישראל, ששכר את הגוי כפועל שיכין לו ממנו גבינה, לדעת רבים, כל זמן שברור שאין שום תערובת איסור בגבינה, הגבינה כשרה. שכן אסרו חכמים 'גבינת גויים', היינו גבינה שעשה הגוי מחלב שלו, ולא גבינה שעשה מחלב ששייך לישראל (ש"ך קטו, כ; פר"ח טו, נו"ב).
לדעת רוב הפוסקים, כשם שאם ראה ישראל את הגוי חולב בהמה טהורה, החלב שנחלב תחת פיקוחו כשר, כך אם ראה ישראל שהגוי מכין גבינה מחלב כשר בלא לערב בה עור קיבת נבילה, הגבינה כשרה (רמ"א קטו, ב; מנחת יעקב, נו"ב). ויש אומרים, שגם באופן זה הגבינה אסורה, ורק אם ישראל יניח בעצמו את הקיבה בחלב כדי לגבנו, הגבינה תהיה כשרה (ש"ך כ).[9]
[9]. לתוס' (ע"ז לה, א 'לפי'), אם ידוע שהגוי חלב את החלב כדי להכין ממנו גבינה, למרות שישראל לא ראה את החליבה, הגבינה כשרה, מפני שהגוי יודע שחלב טמא אינו מתגבן, ואינו שוטה לערב חלב טמא בחלב שנועד להכנת גבינה, וממילא אין חשש שיש שם תערובת חלב טמא. וכן פסקו למעשה גינת ורדים, נהר מצרים, פעולת צדיק ב, רנז; אג"מ יו"ד ג, טז. מנגד, לרש"י, אם לא ראה ישראל את החליבה, למרות שראה את עשיית הגבינה – הגבינה אסורה משום חלב נוכרים, שמא חשב לשתות את החלב ועירב בו חלב טמא, ואח"כ נמלך לעשותו גבינה. וכן פסקו כנה"ג, ט"ז קטו, יא; שולחן גבוה כ. רבים הכריעו להחמיר לכתחילה כרש"י ובשעת הדחק ובהפסד מרובה להקל כתוס' (רמ"א קטו, ב, תורת חטאת פא, ב).
