שלוש שיטות נאמרו בהיקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר בהרבה, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל לאכול חלב שחלבו גוי (תשב"ץ, רשב"ש, פר"ח). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ותימן.
לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר, אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל כיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגוי חשב שיש לו תועלת בכך שיערב בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמרו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. ורק כאשר הגוי חלב את הבהמות הטהורות במקום שאין שום חשש שיביאו אליו חלב טמא – החלב כשר. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד"א, בית מאיר, חכ"א).
לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין, היינו בהחלטה גמורה, איסור גמור על חלב גויים, גם כשאין שום חשש שמעורב בו חלב טמא (חת"ס, חלקת יעקב).[4]
