א – טהרת המשפחה

א – נידה וזבה

במשך שנות פוריות האשה, בכל חודש, בעת הביוץ, יוצאת ביצית אחת מאחת השחלות אל הרחם, ובינתיים הרירית שעל דופן הרחם מתעבה כדי לקלוט את הביצית ולסייע להתפתחותה. אם הביצית תופרה בזרע האיש, היא תתפתח לעוּבר, ואם לא תופרה, בתום כארבעה עשר יום מהביוץ, רירית הרחם תתפרק ותזוב החוצה כדם וסת. זהו מחזור הווסת החודשי. קבעה התורה שדם וסת מטמא את האשה בטומאת נידה למשך שבעה ימים, שלאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ”.

לעיתים רחוקות מתפתחת מחלה, שגורמת ליציאת דם מעבר למחזור הווסת החודשי, ואזי אם לאחר תום שבעת הימים שהתחילו בראיית הווסת, בתקופה של אחד עשר יום, זב דמה במשך שלושה ימים רצופים, האשה נטמאת בטומאת זבה. כדי להיטהר ממנה עליה לספור שבעה ימים נקיים, ורק לאחר מכן תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (שם טו, כה-כח): “וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ, אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ – כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא… וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר”. בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה צריכה להביא לאחר מכן קורבן, שנאמר (שם טו, כט-ל): “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה… וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ”.

לטומאה זו שני היבטים: האחד, בכל משך טומאה זו אסור לקיים יחסי אישות וקרבה, שנאמר (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. השני, לדיני המקדש וקודשיו, שאסור להיכנס להר הבית ולאכול מבשר הקורבנות. כמו כן בכל רחבי הארץ, מצווה לבני משפחות הכהנים ובנותיהן לאכול את התרומות ואת ה’חלה’ שהם מקבלים מישראל בטהרה, ואסור להם לאוכלן בטומאה, וכן הישראלים שהפרישו אותן היו צריכים להקפיד שלא לטמאן. מאז החורבן והגלות, בטלה האפשרות להיטהר מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה, ולכן הכהנים אינם רשאים לאכול תרומות ו’חלה’. ורק בתוך בתי ישראל, באהבה שבין בני הזוג מתגלה קדושת המקדש, ודיני טומאה וטהרה חלים על יחסי האישות והקרבה שבין בני הזוג, כדי לכוון, לרומם ולקדש את אהבתם.[1]


[1].. דיני טומאה וטהרה המבוארים בספר זה עוסקים באיסור והיתר יחסי אישות וקרבה בין איש ואשתו, ולא בטומאה וטהרה ביחס למקדש ולאכילת קודשים וטהרות. אמנם לעיתים, כדי להבין את יסוד ההלכה הובאו דיני טומאה הנוגעת למקדש ולטהרות על מנת לעמוד על השווה והשונה בינם לבין דיני הטומאה והטהרה של אשה לבעלה.

לעניין קודשים וטהרות ישנן לגברים שתי טומאות המקבילות לנידה וזבה. א) מי שיצאה ממנו שכבת זרע, בין ברצון ובין באונס, נטמא טומאה קלה, שהוא מטמא מאכלים ומשקים ולא אדם וכלים, וטהרתו בטבילה, ובצאת הכוכבים רשאי לאכול תרומות וקודשים. ב) זב, הוא אדם שיש לו מחלה באיברי ההולדה שגורמת לזיבת נוזל מסוים בלא קישוי. הרואה זיבה פעם אחת דינו כרואה שכבת זרע. פעמיים ביום אחד או ביומיים, צריך לספור שבעה נקיים ולטבול במי מעיין (הוא הטמא היחיד שצריך לטבול במעיין דווקא). שלוש פעמים במשך יום, יומיים או שלושה, צריך להביא גם קורבן כזבה, שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. עוד טומאה ישנה למי ששכב עם אשה נידה, שנטמא למשך שבעה ימים וצריך לטבול בסופם. (למחנה שכינה שבמרכז הר הבית, אסור לכל הטמאים להיכנס, וכיום הכל נחשבים טמאים. למחנה לוויה, שהוא הר הבית, רק לטמאים שטומאתם יוצאת מגופם אסור להיכנס).

ב – רעיון הטהרה והטומאה

שורש מצוות הטהרה והטומאה בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוהי שמעבר להשגתנו, ולכן לעולם לא נוכל להבין את מלוא משמעותן. אולם אנו יודעים שה’ נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, שנאמר (דברים ו, כד): “וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹוהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה”. ואף שאיננו יכולים לדעת מדוע נתן לנו ה’ אותן, השפעתן המבורכת של המצוות ניכרת לנו, ומתוך כך אנו יכולים להבין בהן טעמים ומשמעויות.

ככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. ככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם טומאה חמורה יותר (כוזרי ב, ס-סב). לכן האדם, שבו מתגלים החיים המפותחים ביותר – כשהוא מת טומאתו היא החמורה ביותר, והוא ‘אבי אבות הטומאה’. דרגה פחות חמורה היא טומאת נבלת חיות ושרצים, שהיא ‘אב הטומאה’. הצומח במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן אין טומאה בצמח שנבל ומת, אבל פירות וירקות, וכן כלים או בגדים שעשה אדם מהצומח, יכולים לקבל טומאה. הדומם במדרגה פחות מפותחת, ולכן ככלל אינו מקבל טומאה, אולם אם עיבדו אותו והכינו ממנו כלי חרס וברזל, הם יכולים לקבל טומאה.

הרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וכנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהיתה יכולה להתפתח לעובר לא הופרתה, ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת עם הרירית שהיתה אמורה לסייע ליצור חיים.[2]

ישנה טומאה נוספת והיא באה בעקבות לידה, שבעה ימים ליולדת זכר ושבועיים ליולדת נקבה, ואף בה יש ביטוי לאובדן החיוניות שהיתה ברחמה של היולדת. ואמנם הלידה היא ברכה ושמחה, אולם בפועל היולדת עוברת משבר, שהביטוי הרוחני שלו הוא טומאת היולדת, כפי שיבואר להלן (ט, ח). כלומר, יחד עם לידה של חיים חדשים, נוצרים קשיים שצריך להתמודד עמם, ועל ידי המצווה אנו לומדים למקד את החיסרון שבטומאה ולהיטהר.[3]


[2].. הרחם נקרא בתורה ובדברי חכמים ‘מקור’, שהוא מקור החיים, והוא גם מקור הדם הטמא, שנאמר (ויקרא יב, ז): “וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ” (ספרא שם, רי”ף שבועות פ”ג, ורא”ש נדה י, ו, עפ”י ויקרא כ, יח, לעניין איסור נידה). לעיתים הרחם גם נקרא בלשון חכמים ‘קבר’, בעיקר כאשר היתה הפלה, והעוּבר מת ברחם לפני שהספיק להתפתח (נדה כא, א). עוד על שם קבר עי’ שבת קכט, א; דרישה קצד, א.

כאשר רצו חכמים (נדה יז, א) להסביר את מבנה הגוף, המשילו את הרחם ל’חדר הפנימי’, ואת השחלות והחצוצרות ל’עלייה’, ואת הנרתיק ל’בית החיצון’ (נדה מא, א) או ‘פרוזדור’. בכלל הנרתיק גם צוואר הרחם (רמב”ם איסו”ב ה, ג).

[3].. על טומאת שכבת זרע ראו בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, ח. וראו לבוש יו”ד קצו, יא, שבמקום שיש התגברות חיים, כוחות הטומאה מתאמצים יותר להידבק. ועי’ אור החיים במדבר יט, ב, שבעקבות שישראל קיבלו את התורה, הכוחות השפלים מתאווים יותר להידבק בהם, ועל כן רק במת ישראל יש טומאת אוהל.

ג – תוצאות חטא אדם הראשון

בעקבות חטא אדם הראשון – העולם כולו נפל ממדרגתו, והמוות והטומאה הופיעו בעולם, והאדם נענש בכך שפרנסתו תהיה כרוכה בעצב ובצער, עד אשר ימות וגופו ישוב אל האדמה שממנה נוצר. ואף חיי המשפחה, הזוגיות והלידה, יהיו כרוכים בעצב ובצער, שנאמר (בראשית ג, טז): “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ”. פירשו חכמים “הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ” – אלו דמים שבאשה, דם נידה ודם בתולים וצער גידול בנים וצער העיבור (עירובין ק, ב). כלומר, “טומאת נידה וזיבה נמשכו מחטא חווה… כי קודם החטא היו ראויות כל הנשים שלא לראות וסת נידה וזיבה, אלא טהורות בלא דם” (צרור המור, פרשת תזריע).

בעקבות החטא העולם כולו נפל ממעלתו, נשבר והתמלא פגמים וחסרונות, ולכן יחד עם השמחה על כל הטוב שבו, צער ועצב מלווים את הכל, עד שאין שמחה בלא משברים וכאב. ואדם שיתעלם מהכאב והחסרונות, יפול ויתרסק, וצערו וכאבו יגדלו יותר. לפיכך, המוּדעות של בני האדם לעונש שקיבלו אדם וחווה על חטאם, ולכאב ולצער שמלווים את חייהם, היא המפתח להנעת התהליך שבו יוכלו לתקן בהדרגה את השבר. עד שיגיעו לבסוף למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בתחילה, שגדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים (ברכות לד, ב). המצוות הרבות הקשורות לטומאה ולטהרה, נותנות ביטוי לחיסרון וסוללות את הדרך לתיקונו.

ד – חידוש האהבה והפנמת ערכי הזוגיות

הנפילה שאירעה לעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך ותמות. לכן כל כך הרבה זוגות מתגרשים או נותרים בלא אהבה. הביטוי הגופני למשבר ולעצב המלווים את החיים ואת האהבה הוא דם הנידה, ובסופו של דבר המוות. על ידי קיום הלכות נידה, העצב והחסרונות שמלווים את חיינו מקבלים את מקומם הנכון ואנחנו לומדים להתמודד עמם, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה.

כיוצא בזה ביאר רבי מאיר (נדה לא, ב): “מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה”. במשך ימי טומאת הנידה, אסור לאיש ולאשה לנגוע זה בזה, ואפילו חיבוק ונגיעה דרך הבגדים בכלל האיסור. יש בכך אתגר גדול, כי צער הפרישה רב, והגעגועים גוברים מיום ליום, ובני הזוג מתייסרים באהבתם שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי גופני. אולם במקביל לכך אהבתם מזדככת, הציפייה גוברת והולכת, עד ליל הטבילה, שבו הם שוב זוכים להתאחד באהבה ובשמחה שפורצת את הגבולות.

בנוסף, יחד עם הגעגועים שמחדשים את האהבה, בימי הפרישה בני הזוג יכולים להכיר בכל הטוב שהם זוכים לקבל זה מזה בימי הטהרה, ולא לקבל אותו כמובן מאליו כדרכם של כפויי הטובה. מתוך כך יהיו יותר קשובים, נדיבים ומיטיבים זה לזה.[4]

כמדומה שכל אדם ישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות הן הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג שלא תכבה. ואף על פי כן, בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזו.

וכך מחודש לחודש ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג. עד שהם מתקדמים לגיל העמידה, שבו הווסתות נפסקים, ואהבתם נעשית עמוקה יותר מבחינה נפשית, ומחייבת יותר מבחינה מוסרית, ויחד עם הירידה בתשוקה הגופנית, כבר אין להם כל כך צורך בטומאת הנידה כדי להעצים את הקשר ביניהם. אולם יחד עם זאת, גם חיים חדשים לא ייוולדו מהם, אלא מכוח החיים שכבר נולדו מהם, יוכלו הסבתות והסבים להמשיך לטפח וללוות את החיים שנמשכים דרך בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם. וכן אצל זוגות שלא זכו לילדים, בעודם צעירים השפעתם הרוחנית המיטיבה מזדככת ומתעצמת דרך מחזור האיסור וההיתר, ולאחר שהתבססה דיה, הם יכולים להמשיך להשפיע לעולם טובה וברכה בלא צורך בימי הפרישה (כמבואר בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ח, ה-ח).

לעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה, ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, החיים יתעצמו ולא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה, ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידי בני הזוג, גם אהבתם מקבלת משמעות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.[5]


[4].. יש מבארים שהיה בעונש צד של מידה כנגד מידה, וכפי שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר יג), שלאחר שהנחש פיתה את חוה לאכול מהפרי האסור, אמרה: “אולי עכשיו אני מתה, והקב”ה עושה לו אשה אחרת… אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות – שנינו נמות, ואם נחיה – שנינו נחיה…”. כנגד קנאתה שלא יהיה עם אשה אחרת, נענשה שתתרחק מבעלה בימי נידתה וזובה. (ועי’ ברבנו בחיי ויקרא טו, כח). ואף האדם חטא בכך שהיה כפוי טובה ולא הודה לה’ על אשתו, ואמר (בראשית ג, יב): “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל” (ע”ז ה, ב), מתוך כפיות הטובה נגרר לחטוא עם חוה ונענש (עי’ פנה”ל ברכות א, א). לכן גם נענש שיתרחק ויגלה מאשתו בימי נידתה וזובה. הרי שהתלוו לטוב שבאיש ובאשה גם מידות רעות שצריכות תיקון, וכנגד זה, יחד עם השמחה שצריכה להיות לאשה בגופה על היופי והחיוניות שבו, יש גם צד מסוים של צער, על המוגבלות של החיים, שטומאת הנידה מבטאת אותו ומאפשרת את תיקונו.

[5].. מדרש שוחר טוב (תהלים קמו): “ה’ מַתִּיר אֲסוּרִים… אין איסור גדול מן הנידה, שהאשה רואה דם ואסרהּ הקב”ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירהּ. שנאמר (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים (נביאי השקר) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, ואין טומאה אלא נידה שנאמר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ”. וכן ביאר האלשיך בזכריה שם. וכן במדרש תנחומא (מצורע ט): “אמר ר’ לוי: …כשישבו במדבר לא היו רואות דם נידה, שהיתה שכינה עמהן, והנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר (שמות יט): כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, ואחרי כן וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו האנשים… אמר הקב”ה לישראל: בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם”. ראו פנה”ל זמנים א, טו-טז, בעניין מחזור הלבנה שכנגד כנסת ישראל, שקשור לחטא הלבנה ולתיקון שלעתיד לבוא.

ה – הדמים הטמאים והטהורים וכתמים

דם היוצא מהרחם מטמא מהתורה בתנאי שהוא מהגוונים הטמאים, שכן צבעים שונים ישנם לדם, שנאמר (דברים יז, ח): “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם” – “בין דם טהור לדם טמא”, “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ”, לשאול את החכמים אם הדם בגוון טהור או טמא (להלן ב, ב).

מהתורה רק דם שיצא מהרחם בהרגשה כדרך הרגשת יציאת דם וסת מטמא את האשה, אבל אם יצא בלא הרגשה – אינו מטמא, שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ”, “בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה” (נדה נז, ב). למרות שהדם שיצא מהרחם בלא הרגשה אינו מטמא את האשה, אם הוא מהגוונים הטמאים, על פי התורה הדם עצמו טמא, ואם יגע בבגד או בכלי, הבגד או הכלי ייטמאו. לפיכך הוסיפו חכמים וגזרו, שגם דם שיצא מהרחם בלא הרגשה – יטמא את האשה כטומאת נידה. לדם זה שיצא מהרחם בלא הרגשה קוראים ‘כתם’, והתנו חכמים את גזירתם בכך שהכתם יימצא באופן שבו הוא אכן יכול לטמא בגד או כלי. שלושה תנאים לכך: א) שיהיה גדול מגריס (שטח עיגול שקוטרו שני ס”מ). ב) שיימצא על דבר שמקבל טומאה כבגד או כלי ולא כאבן או נייר. ג) שיימצא על דבר שצבעו לבן, כך שניתן יהיה להבחין בוודאות שהוא בגוון של דם טמא ולא דם טהור (להלן ב, ד; ז-ט).

ההבדל בין הדמים הטמאים לטהורים דק מאוד, ובעקבות החורבן ופיזור הגלויות, אבדה מסורת ההבחנה בין הדמים. כבר בתקופת האמוראים רבנים גדולים העידו על עצמם שאינם מצליחים להבחין בין הגוונים הטהורים לטמאים, עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני האדום והשחור (להלן ב, ב).

ו – נידה זבה ותקנות רבי

כפי שלמדנו (בהלכה א), איסור קיום יחסי אישות וקרבה חל על נידה וזבה כאחד, אולם לגבי מספר ימי הטומאה מהתורה, יש ביניהן הבדל. נידה היא הרואה דם כדרך וסתה, ומהתורה היא טמאה שבעה ימים בלבד. כלומר, מהיום שבו התחילה לראות את דם הווסת היא מתחילה לספור שבעה ימים, ובין אם תראה בהם דם יום אחד או שבעה ימים, אם עד לפנות ערב של היום השביעי ייפסק הדימום, כשיתחיל הלילה השמיני תוכל לטבול ולהיטהר.

זבה היא הרואה דם במשך שלושה ימים שלא בזמן וסתה. כלומר, לאחר שבעת ימי וסת הנידה מגיעים אחד עשר ימים שאם תראה בהם דם במשך שלושה ימים תיטמא בטומאה הנקראת ‘זבה גדולה’. כשיפסיק דמה לזוב, תספור שבעה ימים נקיים מדם, ובסיומם תטבול ותיטהר. בזמן המקדש היה עליה להקריב לאחר טהרתה קורבן – שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.

אם ראתה במהלך אחד עשר הימים דם במשך יום אחד, היא ‘זבה קטנה’ שטומאתה נמשכת יום אחד בלבד, ואם ביום שלמחרת תמצא את עצמה נקייה, תטבול ותיטהר, כדין “שומרת יום כנגד יום”. אם גם למחרת תראה דם, עדיין דינה כדין ‘זבה קטנה’, שאם ביום שלמחרת תהיה נקייה, תטבול ותיטהר. אבל אם ראתה במשך שלושה ימים רצופים, דינה כדין ‘זבה גדולה’ שצריכה לספור שבעה ימים נקיים (נדה עג, א).

קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש, ראה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שיש טועות בין ספירת הימים הנצרכים לטהרת נידה לספירת הימים הנצרכים לזבה. ויש טועות להחשיב דם בצבע טהור כדם טמא, וממילא כאשר רואות דם טהור מספר ימים לפני תחילת וסת הנידה, מתחילות לספור את שבעת ימי הנידה מראיית הדם הטהור, בעוד שעליהן להתחיל לספור לאחר מכן, מעת תחילת ראיית הדם הטמא. לפיכך תיקן, שכל אשה שתראה דם במשך יום או יומיים תספור שישה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול. ואם תראה דם שלושה ימים ויותר, תספור שבעה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול (נדה סו, א).[6]


[6].. החשש לגבי רואה יום אחד, שתחשוב שהיא בימי זיבה ודי לה לשמור יום אחד, ואילו באמת היא רואה במסגרת נידה וחייבת להמתין שבעה ימים לטהרתה, ולכן תיקן רבי שתמיד תספור עוד שישה ימים כפי הנצרך לנידה. ואם תראה יומיים, יש חשש שמא היום הראשון מהם יחול ביום האחד עשר לימי הזיבה, והשני בימים הראויים לנידתה, ולהלכה עליה להמתין עוד שישה ימים, אולם היא תחשוב בטעות ששני הימים הם בימי הזיבה ותמתין רק יום אחד. ואולי תטעה לחשוב ששני הימים חלו בימי הנידה, ועליה להמתין עוד חמישה ימים, אולם כיוון שרק היום השני חל בימי נידתה, היא צריכה לספור עוד שישה ימים. ואם תראה שלושה ימים בימי זיבתה, יש חשש שתחשוב שהם בימי נידתה, ודי לה בעוד ארבעה ימים, אולם באמת היא צריכה שבעה ימים נקיים. בתקנתו הבטיח רבי שתמיד יספרו כדין (רש”י, ראב”ד, רשב”א וריטב”א). עוד חשש היה, שהואיל וכבר לא היו בקיאים בהבחנה בין דם טמא לטהור, שמא תראה שני ימים ותחשוב ששניהם טמאים במסגרת נידה, אולם באמת רק האחרון היה טמא, ורק ממנו עליה לספור עוד שישה ימים (תוס’, רמב”ן, רא”ש ור”ן).

תקנת רבי (נדה סו, א) נאמרה בלשון: “התקין רבי בשדות”, פירש רש”י: “בשדות – מקום שאין בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נידה מתי הן ימי זוב”. בפשטות הכוונה שיסוד תקנתו היתה מפני עמי הארץ, אבל בפועל תיקן אותה לכל ישראל, וכך משמע מרובם המכריע של הראשונים, שכן הטעמים שהוזכרו נוגעים גם לתלמידי חכמים שאינם יודעים להבחין בצבעים. אולם יש אומרים שתקנתו היתה רק לעמי הארץ שחיו בשדות, וכפי שעולה מדברי הראב”ן (נדה שיח), ובהמשך נהגו בה הכל ואף החמירו לספור שבעה נקיים תמיד כפי שהעיד ר’ זירא (עי’ גליא מסכת ח”א יו”ד ד; קונטרסי השיעורים לרב גוסטמן קידושין כד, טז).

כל הביאורים הללו לפי השיטה המקובלת על רוב ככל הראשונים, אולם להבנה המקובלת ברמב”ם (איסורי ביאה ו, ב-ו), החשש מטעות גדול יותר, כי החשבון מורכב וארוך. ← לשיטה זו, מחזור ספירת ימי הנידה והזיבה מורכב לעולם מ-18 יום: 7 ימי הנידה מעת הראייה הראשונה ואחריהם 11 ימי הזיבה, ומיד ביום ה-19 מגיעים שוב 7 ימי הנידה ואחריהם 11 ימי הזיבה, וחוזר חלילה למשך שנים, עד שייפסקו וסתותיה מחמת היריון, ולאחר שתשוב לראות וסתות, תתחיל שוב סדר זה. כך שאם למשל היא רגילה לראות כל שלושים יום, לעיתים תיטמא כנידה ולעיתים כזבה גדולה. רבים תמהים מאוד על שיטתו, שכן לפיה, כל חודשיים כמעט אשה תצטרך להביא קורבן זבה, שמשמע שנועד למקרה נדיר. אכן ב’תוספת אוהל’ לרב שמואל קידר נדה קפג, א, ביאר את הרמב”ם כשאר הראשונים.

ז – מנהג בנות ישראל

במשך הזמן, מתוך חשש שמא יחליפו בין שני סוגי הספירות שתיקן רבי ועוד חששות שונים, הוסיפו בנות ישראל יום אחד, והחמירו על עצמן לספור תמיד שבעה נקיים. כלומר חומרתן היתה, שאפילו רואות דם במשך יום אחד או יומיים, יספרו שבעה ימים נקיים במקום שישה ימים שתיקן רבי. כשלושה דורות לאחר תקנת רבי, כבר התקבל מנהגן בישראל, וכפי שאמר רבי זירא: “בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים” (נדה סו, א). וקיבלו חכמים את מנהגן כדין מחייב והלכה פסוקה (ברכות לא, א; שו”ע יו”ד קפג, א). בפועל, משקלה של תוספת חומרתן של בנות ישראל זעירה, ואינה עולה על שלושה אחוז מכלל ימי האיסור שנוספו על ידי תקנת רבי.[7]

כהמשך לכך, בתהליך הדרגתי התקבל המנהג להחמיר להחשיב גם ‘דמי טוהר’ שלאחר הלידה, כדם מטמא לכל דבר (להלן ט, ח).


[7].. החשש העיקרי שבעטיו נהגו בנות ישראל לספור תמיד שבעה נקיים, שמא יתבלבלו בין ספירת שבעה נקיים לספירת שישה נקיים שתיקן רבי (רמב”ן בהלכות נדה א, יח; מאירי נדה סו, א; ט”ז קפג, ב). ויש אומרים שהואיל והסופרת שבעה נקיים שראתה דם יום אחד צריכה לספור מחדש שבעה ימים נקיים, קבעו שכל מי שתראה דם יום אחד תספור שבעה נקיים, כדי להשוות את כל הספירות זו לזו (ריטב”א נדה סו, א). ויש אומרים שגם חששו שמא תחשוב שראתה יום ותספור עוד שישה נקיים, ובאמת ראתה שלושה ימים רצופים, אך הדם התעכב בצוואר הרחם והתגלה רק ביום השלישי, ועליה לספור שבעה נקיים (רבנו יונה על הרי”ף ברכות כא, ב). ויש אומרים שגם חששו שמא תראה שתי ראיות שהן שלוש, שהשנייה היתה בין השמשות ונמשכה ליום השלישי, ותטעה לחשוב שראתה רק יומיים ודי לה בשישה נקיים ובאמת ראתה שלוש ועליה לספור שבעה נקיים, ולכן קבעו שלעולם תספור שבעה נקיים (ר”ן שם).

כיוון שווסת של פחות משלושה ימים אינו מצוי, נמצא שתוספת החומרא היא רק במקרה נדיר של כתם או דימום שלא במסגרת וסת שנמשך יום או יומיים, שאז במקום לספור שישה ימים נקיים כפי תקנת רבי, צריך לספור שבעה. כלומר תוספת של כחמישה עשר אחוז במקרים הנדירים של דימום שלא במסגרת וסת. ואם בהערכה זהירה, על כל עשרה מחזורי וסת יש בממוצע לכל היותר אירוע אחד של דימום שנמשך פחות משלושה ימים, שבו נוסף יום איסור מחומרת ר’ זירא, הרי שיום נוסף זה אינו מגיע לשלושה אחוז מכלל ימי האיסור שנוספו מתקנת רבי.

ח – משמעות הסייגים מדברי חכמים

בכל המצוות, התורה ציוותה על עיקר האיסור, אולם סביב לאיסור הגמור ישנו תחום אפור, שאינו אסור מהתורה אבל יש בו בעיה וסיבוך, הואיל והנמצאים בו עלולים להגיע לאיסור. וציוותה התורה את חכמי ישראל שיתעמקו בתחום האפור שסביב איסורי התורה ויקבעו בו סייגים, כדי שעל ידם יוכלו ישראל לקיים את מצוות התורה (עי’ ליקוטי הלכות לר’ נתן הל’ תערובות א, ח).

זהו שנאמר (ויקרא יח, ל): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי”, כלומר: “עשו משמרת למשמרתי” (יבמות כא, א). וציוותה התורה את ישראל לקיים את תקנות חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל” (עי’ שבת כג, א). כלומר, מצוות ה’ מופיעות בשתי מדרגות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דברי התורה שבכתב מבטאים את הרעיון השמימי העליון שמגדיר את העיקרון של המצווה, ודברי חכמים בתורה שבעל פה קובעים את הצביון והמסגרת שבה המצווה תופיע בפועל בעולם המעשה.

כאשר בית המקדש הראשון עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל ודבר ה’ התגלה ביד עבדיו הנביאים, עשו פחות סייגים לתורה, וסמכו יותר על גילויי הקדוּשה והנבואה שיִמנעו את ישראל מלחטוא. אולם לאחר חורבן בית המקדש הראשון והסתלקות הנבואה, בראשית ימי בית המקדש השני, הוסכם על ידי אנשי כנסת הגדולה, שביניהם היו גם אחרוני הנביאים, שכדי לבצר את מעמד התורה והמצוות בישראל, יש להוסיף ולתקן סייגים לתורה (אבות א, א). בכך החלה תקופת החכמים, שהעמידו את התורה בישראל, ובזכותם גם במשך כל הגלויות עם ישראל המשיך לדבוק בתורה ולקיים את המצוות ולצפות לגאולה (כמבואר במאמר ‘חכם עדיף מנביא’ ב’אורות’ למרן הרב קוק; ליקוטי תורה לאדמוה”ז ד, נז, ג; פנה”ל זמנים יא, ו).

כמדומה שביחס לאיסור נידה, כל זמן שבית המקדש השני היה קיים, ונהגו טהרות בישראל, נמנעו חכמים מקביעת סייגים שהוסיפו ימי איסור, כדרך שקבעו סייגים בשאר האיסורים. מפני שהשוואת איסור נידה לזבה, ודמים טהורים לדמים טמאים, היתה משבשת את דיני התורה. לדוגמא, לאחר טומאת זבה נשים חייבות להביא קורבן, מה שאין כן לאחר טומאת נידה. וכפי שכתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה שמות יב, כב), שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, תתבטל תקנת רבי שהשוותה דיני נידה לדיני זבה. כמו כן הוספת ימי טומאה היתה פוגעת בקיום המצוות הקשורות למקדש ולטהרות, שכן היתה מרחיקה את האשה מהיכולת לעלות למקדש ולאכול טהרות. בנוסף, בבתים רבים שבהם הקפידו על טהרה, האשה בימי טומאתה נהגה לפרוש לירכתי ביתה ולא לנגוע במאכלים ובמשקים של שאר בני הבית, ולהשתמש בבגדים ובכלים טמאים שיוחדו לימים אלו (עי’ רמב”ן ויקרא יב, ד), והוספת ימי טומאה היתה מכבידה עליה מאוד. אמנם מנגד, קבעו חכמים סייגים בנוגע לטהרות ולקודשים עצמם, והם שימשו כסייגים גם לאיסור נידה וזבה.

לאחר שנחרב בית המקדש השני, ורבים מישראל גלו מארצם ובטלו הטהרות, נתמעטו הלבבות ונשתכחו המסורות, והיו שטעו בין ימים טמאים לטהורים, ובין דמים טמאים לטהורים, לפיכך, קבעו חכמים בתהליך הדרגתי את הסייגים שהוסיפו ימי איסור. כפי שלמדנו (בהלכות ו-ז), קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני תיקן רבי שנידה הרואה דם שלושה ימים, תספור שבעה ימים נקיים כזבה. ואם ראתה יום או יומיים, תספור שישה ימים נקיים. כדי שלא ליצור בלבול בין נידה לזבה, נהגו נשות ישראל שגם הרואה יום או יומיים תספור שבעה ימים נקיים, כך שתמיד תהיה סופרת שבעה ימים נקיים. וכיוון שאין בכך חומרא גדולה, אלא רק תוספת של יום אחד במקרים נדירים, קיבלו חכמים את מנהגן כהלכה פסוקה. כמו כן, הוסכם על חכמים שלא להבחין בין הדמים הטמאים לטהורים, ולהחמיר בכל גווני הדם. בסך הכל מחמת סייגים אלו, נוספו כחמישה או שישה ימים של איסור בכל חודש.[8]


[8].. לאחר חורבן בית המקדש, בתהליך הדרגתי מספרם של שומרי הטהרה הלך ופחת. בתחילת ימי האמוראים רק מעטים שמרו טהרה, וכן מסופר שבבית ר’ ינאי אכלו בטהרה, וריש לקיש שהתארח אצלם אמר שהוא כעם הארץ לעניין זה (ירושלמי דמאי ב, ג). במשך תקופת האמוראים אזל אפר פרה אדומה, וכיוון שכבר לא יכלו להיטהר – בטלה טהרה מישראל. ראו במאמרו של הרב עזריה אריאל ‘אמונת עיתך’ 109.

ט – מצוות עונה וטעם פנימי לסייגים

יש לשאול לגבי הסייגים באיסור נידה, היאך אפשר לקבוע סייגים שמוסיפים ימי איסור ומבטלים את ישראל מקיום שתי מצוות גדולות מהתורה, מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ויש להשיב, שלאחר שנחרב בית המקדש וישראל גלו מארצם, ערבה כל שמחה ואף מצוות עונה נפגעה, ועל כן לא נמנעו חכמים מלקבוע סייגים גם לאיסור נידה כדרך שקבעו בכל האיסורים שבתורה.

וכן למדנו שהמקור להשראת השכינה בין בני הזוג בשמחת עונה הוא בקודש הקודשים שבבית המקדש (פנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ו). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על ארון הברית היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): “בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה”. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב”ב צט, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין עה, א): “מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה”.

כיוצא בזה למדנו מדברי התנא רבי ישמעאל בן אלישע (ב”ב ס, ב), שהיה כהן גדול בעת חורבן בית המקדש השני, ולבסוף הוּצא להורג על ידי מלכות הרשעה. “תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו להיכנס לשבוע הבן (לברית המילה), ואמרי לה: לישוע הבן (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים”.

למדנו אם כן, שבעקבות החורבן והגלות, שורשה של מצוות עונה ושמחתה נפגם, וממילא היה מקום לקבוע סייגים לאיסורי נידה וזיבה כדרך שקבעו חכמים בכל המצוות. עוד אפשר לומר, שהואיל ואחד מהטעמים לאיסור נידה, שמתוך ריחוקם שבעה ימים בכל חודש, “תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (לעיל הלכה ד), לאחר חורבן המקדש והגלות שמחת הזוגיות נפגעה, והיה צורך להוסיף ימי איסור. וכך בכל חודש הגעגועים גברו יותר, ובני הזוג יכלו לשמוח שמחה יתרה בחיבורם המחודש, ואהבתם נשמרה (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, טו).[9]


[9].. יש לשאול על מה שאמר ר’ ישמעאל בן אלישע, שבעקבות החורבן וגזרות חכמים “דין הוא שנגזור עלינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים”, איך אפשר לבטל מצווה מהתורה? ואפשר שדיבר בלשון הפלגה, ולא התכוון שבאמת אפשר לנהוג כך להלכה. ואפשר שהכוונה שאם היו ישראל נמנעים מנישואין ופריה ורביה, כביכול היה ה’ חייב למחול לישראל, שהרי הבטיח שישראל יתקיימו תמיד, וכעין מה שאמר משה רבנו לה’ כשביקש שימחל לישראל על חטא העגל (שמות לב, לב): “וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (מעין זה כתב חת”ס לב”ב שם, ועי’ תוס’ שם).

כיוצא בזה למדנו שהחורבן השפיע על הלכות פריה ורביה. שעל פי ההלכה, בני זוג שלא נולדו להם ילדים עשר שנים, חייבים להתגרש ולהתחתן בשנית כדי להוליד ילדים. אולם כתבו כמה ראשונים (הגה”מ, מרדכי ואגודה), שהואיל ואחר החורבן מצד מסוים היה ראוי שלא להתחתן ולהוליד ילדים, לכל הפחות אין כופים אותם להתגרש. וכ”כ בבית שמואל אה”ע א, ו. ובחת”ס יו”ד קסא, ביאר את הגמרא נדה סא, א, שלא תיקנו חכמים מלכתחילה שילכו נשים בבגדי צבעונים ויימנעו מטומאת כתמים, אלא רק התירו זאת, מפני שמעיקר הדין היה ראוי לגזור לאחר החורבן שלא יתחתנו, ואע”פ כן התירו “כדי להקל על כתמיהן”.

כיוצא בזה, למרות שמהתורה מצוות נשיאת כפיים בכל יום, נהגו הכהנים בקהילות אשכנז ומקצת קהילות יוצאי ספרד לשאת כפיים רק במוספי החגים (ב”י, רמ”א או”ח קכד, מד). ביאר מו”ר הרצי”ה (שיחות במדבר עמ’ 67), שברכת כהנים צריכה להתקיים בהרגשה טובה ובשמחה, ומחמת צער הגלות וכל הטרדות שנבעו ממנה, הכהנים היו מעוכבים מכך, זולת חגים שבהם היתה התרוממות רוח מיוחדת. ממילא מובן שבארץ נהגו לשאת כפיים בכל יום.

י – שמחת עונה וזהירות מחומרות

למרות החורבן והגלות, והוספת הסייגים וימי האיסור, בזמן הטהרה מצוות עונה נותרה במלא תוקפה, שמצווה על האיש לשמח את אשתו ככל האפשר, ומצווה על האשה לשמח את בעלה ככל האפשר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצוות עונה ופרו ורבו יש תיקון מסוים לחטא ולגלות, משום שעל ידי שמחת עונה, נמשכת הארה פנימית מקודש הקודשים אל תוך בתי ישראל פנימה, כדרך שאמרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד): “בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם”. וכן אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה. לפיכך, השתדלו חכמים במשך כל הדורות ללכת בדרכו של דוד המלך, שהשתבח בחסידותו שהיה יושב להורות הלכה לישראל, ומלכלך ידיו בדם ובשפיר ובשלייה כדי להתיר אשה לבעלה (ברכות ד, א).[10]

יש שואלים, אולי אפשר בימינו לבטל את התקנה לספור שבעה נקיים לנידה. שני צדדים לשאלה, האחד, אולי לאחר שחזרנו לארץ, יש מקום להדר יותר במצוות עונה ולהפחית בסייגים, כדרך שנהגו בזמן שישראל ישבו על אדמתם. השני, שרבו הפיתויים והמכשולים, וככל שמשך זמן האיסור מתארך, רבים יותר מתקשים לקיימו. אולם למרות שטענות השואלים חזקות, אין בידינו סמכות לדון בביטול תקנה שתיקן רבי יהודה הנשיא, שהיה ראש הסנהדרין, ואף אין בידינו סמכות לבטל מנהג שהתקבל כהלכה פסוקה על ידי חכמי התלמוד, וממילא התקנה מחייבת במלא תוקפה. הרי שלמרות שזכינו לחזור לארץ ולבנותה, עדיין לא זכינו לבניין התורה כראוי, וממילא התקנה תואמת את מצבנו הרוחני. ועל כך אנחנו מתפללים: “השיבה שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה”.

אמנם בכל מה שאפשר להקל על פי הדין, נכון להקל, הואיל והחומרא בזה מונעת מצווה מהתורה, ועלולה להביא למכשולים. בנוסף, יש להדר עד כמה שאפשר במצוות שמחת עונה במשך הימים המותרים.


[10].. כתב מהרי”ק בשורש נו (הובא בב”י יו”ד רא), “כל המרבה חומרות באיסור דרבנן שהקילו בו חכמים… כדי לבטל בנות ישראל מפריה ורביה, אומר אני דאינו אלא מן המתמיהין, ולא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש”. בספר ‘באר עשׂק’ (סימן ב), כתב לאדם שרצה להחמיר בהוספת בדיקות, שלהיפך, נכון לכתחילה להקל, “וחכים וחסיד יתקרי אם ישמע לדברי חכמים שבכוחא דהיתרא עדיף טפי”, כדרך דוד המלך שטרח לטהר אשה לבעלה. ופוסקים רבים ציטטו את דבריו. כתב רבי שלמה קלוגר (שיירי טהרה קצו, ג): “והנה קצרתי מאוד מחמת הזמן גרמא כי ימים הקדושים ממשמשין ובאין ובביתי אין לחם ואין שמלה… ולא רחצתי ולא סכתי… רק אמרתי: יהי מה, אשיב לטהר אשה לבעלה, אולי תהי לי השירה הזאת לעד להמליץ עלי ליום הגדול והנורא לזכות אותי בכלל ישראל הכשרים אמן”. עוד כתבו רבים, שהחמרה בדיני נידה, עלולה לגרום למכשולים, וכפי שכתב הרדב”ז (א, קסג) שאין להוסיף “חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם, ותפשת מרובה לא תפשת”. ויש שכתבו שבדורות האחרונים עוד צריך להתאמץ יותר להקל, כדי שלא להכשיל את האנשים בעבירה ובהרהורי עבירה (הר צבי יו”ד קסה; שרידי אש ב, מד).

יא – משמעות הטבילה

הטהרה מתקיימת על ידי טבילת הגוף כולו במים (להלן ה, א; י, א). כפי שלמדנו (בהלכה ב), כל ענייני הטומאה קשורים למוות, וממילא מובן שבטבילה שבה הטמא נטהר מטומאתו, הוא כמו נברא מחדש וחוזר לחיים (החינוך קעג). שכן ברגע הטבילה, בעודו במים, אינו יכול לנשום ולהמשיך לחיות, ומתוך כך כשהוא יוצא מהמים הוא כמו נולד מחדש. כלומר, הטמא שמשהו מהמוות דבק בו טובל כולו במים, ומתוך כך כאשר הוא יוצא מהמים חייו מתחדשים בלא הטומאה והמוות שדבקו בהם.

אמנם אם האדם היה טובל את עצמו מדעתו, לא היתה הטבילה מועילה לו כלום, אולם על ידי המצווה שנתן ה’, הטבילה מטהרת אותו. כי החיים, המצווה והטהרה, מאת ה’ הם. ה’ שברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם, נתן לנו את מצוות הטבילה, שעל ידה אנחנו יכולים להתקשר אל מקור חיינו, ולהיטהר מהטומאה שדבקה בנו. וכך למרות שהאדם חי בעולם הזה, במקום שבו היצר הרע צמוד ליצר הטוב, והחולשות והחסרונות מלווים כל מעלה טובה, והמוות צמוד לחיים – על ידי התורה והמצוות האדם זוכה להתקשר לה’ ולהיחלץ מהמוות. “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד).

נמצא שהמשמעות הבסיסית של הטבילה, שבעת שהאדם טובל במים כמצוות התורה, הוא מכניס את כל כולו לחיק האמונה, ומתוך כך ה’ מטהרו מטומאתו, והוא עולה מהמים כמו נולד מחדש. ומתקיימים בו דברי הנביא (יחזקאל לו, כה-כו): “וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר”.

“אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיה יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל” (משנה יומא ח, ט). הרי שהטובל זוכה לכלול את עצמו בכנסת ישראל, שנועדה לקשר את כל העולם לה’ ולטהרו.[11]

אמרו הראשונים, שאמנם מצוות הטבילה אינה מחייבת שהטובל ישוב בתשובה, אבל ראוי לטובל לכוון את ליבו, שכמו שבטבילתו חייו מתחדשים, כך יתחדשו מחשבותיו ומעשיו לטובה. וכמו שבכוח המים לנקות את הלכלוך מגופו, כך הטבילה תנקה את נפשו מלכלוך חטאו (החינוך קעג; רמב”ם מקואות יא, יב). כיוצא בזה אמרו חכמים שהתשובה נמשלה למים (ברא”ר ב, ד).


[11].. כנסת ישראל היא כעין מקווה, שהכולל עצמו בה – מיטהר. כעין זה כתב בדגל מחנה אפרים (תזריע), שבפסוק “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'” יש שלוש מדרגות של מקווה מטהר:
א) המקווה עצמו. ב) מעלת ישראל שגם היא בבחינת מקווה לטהר. ג) ה’ שהוא המטהר הגמור.

כנסת ישראל היא כעין מקווה עליון, שבצידה העליון כנסת ישראל מתקשרת לה’ מקור החיים, ובצידה התחתון ענפיה נמשכים כנחלים אל כל מרחבי הארץ, אל שבעים האומות וכל הכישרונות שבהן. על ידי מגע של השקה, שהוא מגע בין אוצר מקווה לאוצר של מים רגילים, שנפגשים אלו עם אלו, המים הרגילים הופכים גם הם להיות מים טהורים של מקווה (להלן י, ט). כאשר המים הטהורים הם מי גשמים, ההשקה צריכה להיות בגובה שווה, וכאשר הם מים חיים של מעיין, ההשקה היא גם כאשר מי המעיין זורמים מלמעלה אל המים שלמטה. כלומר, על ידי מגע ההשקה בין המים החיים של אמונת ישראל עם המים שמבטאים את כל הכישרונות שבאומות, כל המים שבעולם נטהרים, לטהר בהם את כל יושבי תבל ואת הארץ כולה מטומאתה.

יב – משמעות המים

מצוות הטבילה במים דווקא, ורעיונות עמוקים טמונים בכך. המים הם יסוד החיים בעולם, שעל ידם ה’ מעניק חיים לכל חי. לכן הפליגו חכמים כל כך במעלת יום הגשמים שבו ה’ מעניק חיים לעולם, ואמרו שהוא כעין יום שנבראו בו שמיים וארץ, וכעין יום שניתנה בו תורה, ויש בו מעין תחיית המתים (תענית ז, א). המיוחד במים ובגשמים, שהם מבטאים את החסד האלוקי ששופע לַכל בשווה, שנאמר: “פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהלים קמה, טז), “נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (שם קלו, כה). לעצי הפרי ולעצי הסרק, לפרחים ולקוצים, לצומח ולחי, לכבשים הנטרפים ולזאבים הטורפים, לחיות ולאדם, לצדיקים ולרשעים, כי את כולם ה’ ברא ולכולם יש ערך. לכן בחוכמת הקבלה המים מבטאים את מידת החסד האלוקית (זוהר ח”א כד, ב; ח”ג רע”מ רנה, א; מצודת דוד לרדב”ז תנה).[12]

נמצא שבטבילה האדם מכליל את עצמו בחסד האלוקי שמעניק חיים לכל חי, ומתוך התקשרות זו, הטומאה, החיסרון והמוות שדבקו בו – מסתלקים ממנו והוא נטהר, והחיים מתעצמים בו, והוא כמו נולד מחדש.

כיוון שהחסד הוא יסוד הכל, גם בסדר הבריאה המים קדמו לבריאת השמים והארץ, כמו שנאמר: “וְרוּחַ אֱלֹוהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א, א-ב; להלן י, א). זהו שאמרו חכמים (אדר”נ ד): “העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד”, שנאמר (תהלים פט, ג): “עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה”. גם שורשו של עם ישראל במידת החסד, ולכן מידתו המיוחדת של אבינו הראשון, אברהם, היא מידת החסד, שפתח אוהלו לכל עוברי דרכים בלא הבדל גזע ודת (עי’ ב”מ פו, ב; זוהר ח”א קב, א-ב). הרי שבטבילה במים האדם מתקשר אל שורש הבריאה וישראל, אל רעיון החסד שמבטא את יסודה ומשמעותה של הבריאה, ועל כן חייו מתחדשים. הטבילה צריכה להתקיים במים שמכונסים בקרקע כפי מצבם הטבעי, הבראשיתי, לבטא בכך את חזרתו של הטובל אל החסד שהוא היסוד הראשון של החיים (כמבואר להלן י, א-ב).

מי המקווה מבטאים גם אחדות, שכן טיפות המים השונות נקוות יחד בלא שיהיה ביניהן חיבור מלבד עצם היותן יחד. נמצא שהטובל מתקשר אל שורש האחדות, שיסוד האמונה הוא שה’ אחד ברא את כל הנבראים, והחטא נובע מכך שהברואים נפרדים זה מזה וממקורם, ומגמת התורה והמצוות לתקן את הפירוד. כנגד הפירוד שבין אדם לחברו אמר רבי עקיבא שמצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” היא כלל גדול בתורה, וכנגד הפירוד שבין האדם לה’ אמר בן עזאי שהכלל הגדול הוא שהאדם נברא בצלם אלוהים (ירושלמי נדרים ט, ד). נמצא שהאדם שנטמא מחמת הפירודים שבעולם, טובל במים שמבטאים אחדות, וחוזר להתקשר לשורש האמונה והאהבה.

המים מבטאים גם את התורה, שאמרו חכמים (תענית ז, א) שהתורה נמשלה למים, שנאמר (ישעיהו נה, א): “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם”, שכן “התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים” (סוטה יד, א), והיא מוסיפה חיים וברכה. המים גם רומזים לדעת, וכפי שרמוז בדברי הנביא (ישעיהו יא, ט): “לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”.[13]


[12].. האדם מיוחד בכך שנברא בצלם אלוהים, ולכן בשונה מכל מיני הצומח והחי שחייהם כפופים למחזור הטבע של לידה ומיתה, האדם יכול לבחור בטוב, להתקשר לה’, להתגבר על המוות ולזכות לחיי העולם הבא, עולם האמת והנצח. אולם הרשעים, למרות שגם מהם צומחת תועלת לתיקון העולם, כיוון שבחרו ברע, לא יזכו לראות את הטוב שצמח ממעשיהם, והם עצמם ייכרתו מהחיים ויתכלו בגיהנום (ר”ה יז, א). ואם יחזרו בתשובה, יוכלו לתקן את עצמם ולזכות בכל הטוב. ולכך רומזים המים, שיש בהם חסד לכל, וכל עוד הם מעניקים חיים, הרשע עדיין יכול לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו. זהו שאמרו חכמים (יומא לח, ב), הרוצה לחטוא ולטמא את עצמו, פותחים לו אפשרות לכך, שכן נתן ה’ בחירה חופשית לאדם. אולם כיוון שהמגמה להיטיב, כאשר אדם רוצה להיטהר, לא רק שמאפשרים לו לעשות כן, אלא אף מסייעים לו בכך מהשמיים.

[13].. אפשר לומר שכלל המים רומזים לחסד, וכשהם נקווים במקווה ובים הם מבטאים את הדעת, את ההכרה בערכו של החסד ובהדרכה הראויה לקיומו בעולם. נמצא שהטובל במקווה טובל במי החסד שהפכו לתודעה של טהרה, חיים ותיקון עולם (עי’ רמב”ם מקואות יא, יב; ליקוטי הלכות הל’ גילוח ד, טז-יז; ה, ו).

יג – הטהרה במקדש ואחר החורבן

מגמת הטהרה לקשר את הגוף ואת כל תחומי החיים הארציים עם הששון והשמחה, הדמיון והרגש, שמלווים אותם אל הקודש. שכן לשם לימוד התורה וקיום המצוות אין צורך בטהרה אלא בהכנה של מידות טובות, כי הצד הרוחני שבאדם אינו נטמא (ברכות כב, א). אולם הצדדים הגשמיים שבחיים יכולים להיטמא, ולהיאטם בפני הברכה האלוקית, וכאשר ישראל זוכים לטהרם, הם זוכים להמשיך חיים וברכה לארץ ולכל תחומי החיים שבה (אורות התחיה לה).

בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל ישבו על אדמתם, היו כל ישראל מקושרים למבוע החיים האלוקיים שבבית המקדש, ומתוך כך התפשטה ברכה לכל מרחבי הארץ על כל צדדיה הגשמיים. לשם כך הדריכה התורה את ישראל להתמודד עם כל סוגי הטומאה שבעולם, להיטהר מהם ולעלות שלוש פעמים בשנה למקדש. והכהנים נצרכו לשמור על טהרתם בכל רחבי הארץ, מפני שמצוותם לאכול בטהרה את התרומות והחלה שהיו מקבלים מישראל.

אולם מפני חטאינו נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובטלה הטהרה מישראל, ובטלו כל סדרי הטהרה מטומאת מת וטומאת נבלות ושרצים, טומאת זב, בעל קרי ומצורע, וכך נותרה הטומאה דבוקה בכל הצדדים של העולם הגשמי. ורק טהרה אחת נותרה בישראל, טהרת אשה לבעלה, שעל ידה ממשיכים בני הזוג את קדושת המקדש לביתם, ועל ידה זוכים ישראל לרומם ולקדש את הצדדים הגשמיים שבשמחת המצווה שבין איש לאשתו, ומוסיפים חיים וברכה לעולם. יהי רצון שבזכות קיום מצוות הטהרה על ידי נשות ישראל, ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותשרה השכינה בכל מעשי ידינו, והטהרה תתפשט בכל העולם כדי לתקנו ולטהרו.[14]


[14].. תענית כט, א: “תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל – שכינה עמהן…”. שני יסודות מתגלים בקודש הקודשים: א) הברית שבין ה’ לישראל, שהיא היסוד לערך האחדות והאהבה שבעולם, שמתגלה באופן מיוחד במצוות השמחה והאהבה שבין איש לאשתו. ב) באמונה ובתורה, שגם בגלות נשמרות בזעיר אנפין בבתי המדרש ובבתי הכנסת, שנקראים ‘מִקְדָּשׁ מְעַט’ (מגילה כט, א. ע’ פנה”ל ליקוטים א’ ז, א).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן